בתוך המחברות

בהשראת הנושא החם- שינויים (ואני רגע לפני עלייה למטוס)

שינויים Transition, change אני משתמשת במושגים האלו מתוקף היותי רקדנית, ובעצם מתוקף היותי בן אדם שגם ככה נע וזע כל הזמן.

גם ברגע זה מתחדשים בגופי תאים בעוד שאחרים מתים, גם ככשהתנועה המופקת ממני היא במינימום הקשבה ומקסימום אוטומטית.

אבל אם אעצור רגע, ורק אהיה מודעת, רק אשים לב. וכבר שחררתי שריר בברך כבר אני רואה איך הנשימה האפית שלי מזיזה את צווארון חולצתי בכל נשיפה, שוב תפסתי את השריר בברך ושחררתי אותו והברך השניה קפצה ואני מרגישה את השיער נוגע לי בעורף, אז כבר הזזתי את הראש ופתאום כבר לא נוח ומגרד קצת. ומדי פעם אני מותחת את קצות האצבעות של הרגליים ועכשיו גם כיווצתי את הבטן.

וואו, כמות בלתי נדלית של אינפורמציה שהגוף מספק בכל רגע נתון אם אנחנו רק מקשיבים לו, ואם אנחנו רק מקשיבים- בלי לשים לב הדברים גם משתנים.

פעם ניסיתי כל יום להסתכל על כפות הידיים שלי במשך 5 דקות מבלי להזיז אותם, נשבעת ששמתי לב לשינוי, בין צמיחת ציפורניים ועד קימוטים קטנטנים שהתווספו לכף היד.

בשיעורי אימפרוביזציה בתנועה, המורים תמיד מדגישים לא לפחד משינויים, לא להחליף ממצב 1 למצב 2, מה יש באמצע? מה הופך את מצב 1 להיות מצב 2? לנסות להשאר שם, במקום הלא נוח, הזר, המפחיד, המוזר. Embrace the change.

איך אפשר להמיר את זה לחיים האמיתיים? החיים בו אנחנו כל כך חרדים לשינויים, איזה כבד זה לעבור דירה, איזה נורא זה להפרד מבן זוג ופתאום להיות רווק, איזה מפחיד זה להיות בין עבודות, להשתחרר מהצבא ו"למצוא את עצמך", לחזור מהטיול ו"להתחיל לחיות"

איך זה מפחיד להיות תלוי, בין יבשות, בין תקופות.

ואולי בתקופות האלו שלא נחשבות בכלל, שהם רק "מעבר" שהם רק עניין של זמן עד שיעבור, אולי שם אנחנו באמת גדלים, ואם נשים מודעות לעצמנו, לגוף שלנו למחשבות שלנו, לתחושות שלנו, אולי תקופת המעבר הזו תעמוד בפני עצמה, אולי היא תהיה גשר שתוביל בכלל לזרם אחר שנוצר. אולי נהיה מבריקים יותר, שמחים יותר, יצירתיים יותר, חושבים יותר.

מה אני מנסה להגיד בעצם? שינויים הם תנועה בסופו של דבר, בעולם שלנו התנועה היא אינסופית, החיים שלנו הם תנועה אין סופית, וכל עוד יש הכרה בתנועה האינסופית בעצם כל רגע נתון בחיים הוא שינוי, קטן כגדול... בין אם אנו מודעים אליו או לא.

אני מוצאת שכשאני שמה את לבי על השינויים הקטנים בתוך רגעים של "חסימה" מכל סוג שהיא, אני פורצת כל סכר ושוברת כל חומה.

שינוי הוא גם צמיחה.

למה את רוצה לבכות ולא בוכה? למה העיניים יבשות דווקא כשהן רוצות לטבוע בתוך השחור?

והיה יום טוב, אבל איכשהו נגמר הפוך, הדלת נסגרה לכיוון השני. מה אני אפילו אומרת

שאני מתחילה לבכות.

רגע שהייתי רוצה חזה להניח עליו את הראש, ולהתלטף על ידי יד שאוהבת אותי ומכירה אותי גם כשאני גדולה ומוארת וגם שאני מקומטת ומקולקלת וגמורה ומסריחה.

ועל מה כל הכאב הזה היום? אולי זה יושב על משהו גדול יותר, אולי זה בכלל לא האודישן, אולי זה באמת חיכה רק כדי שאתפור הכל ביחד

שתומר רחוק וכביסה ולבד ושמנה וטבעונות ושוקולד ואבא ואמא ואיפה יש עיניים שלא שופטות אבל גם לא חושבות שאני קסם הבריאה? פשוט יודעות את כל מגרועתיי ולא מצפות ממני לדבר. אל תהיי שלמה, אל תהיי יפה, אל תצליחי, אל תנצחי. רק תהיי.

מה זה הכאב הזה שנכנס לי דרך הצלעות ומכווץ לי את הבטן? כל כך לא רצוני ולא נשלט

מה זה כל זה למה אני בכלל מרגישה ככה כאילו שאני מכאיבה לעצמי ואני לא יודעת איך ומה מפסיק את הכאב. אבל זו אני שמכאיבה! מה אני עושה לא נכון? מה אני צריכה?

אני צריכה להודות שקשה לי, להפסיק להיות סופרמן, להפסיק להיות זאת שיודעת, להפסיק לתת לסביבה הזרה לנכר אותי.

איפה אמצא אוזן קשבת איפה הכתף להשען עליה. איך הייתי רוצה שתומר יהיה כאן איתי, וגם זה כואב מתחת לכל הקליפות של ההכחשה, והניסיון להציג את זה על ענן רך וקליל, כשבעצם אני מאוד רוצה שתומר יהיה כאן... והסיפור הזה כבר לעוס, כי אני תמיד רוצה שהוא יהיה כאן (איפה שזה לא יהיה) והוא תמיד רוצה להיות במקום אחר (איפה שזה לא יהיה)

אני מרגישה מעט לחות בעין ימין וזה מרגיז אותי, ועדיין כבד לי בבטן ובאלי להקיא משהו. שהאומללות הזו תצא ממני!

כולה אודישן מטומטם שאפילו לא ידעת על קיומו, לא התכוונת ללכת אליו. אני לא מבינה את ההגיון להלחץ מזה שאני לא הולכת לאודישן. מה זה אומר יא מפגרת מה זה אומר? למה את מגיבה בחוסר היגיון והגזמה מוחלטת? שתי סטירות, תתאפסי על עצמך! עד כאן, איבדת שליטה

מה צריך לעשות כדי שארגע עכשיו מה צריך לעשות כדי שאקום בבוקר אחרת?

אולי לתת לרגש להיות ולא להלחם בו, לשמוע כמה שירים עצובים, לבכות.. הייתי עושה ביד אם היה לי מצב רוח אבל פאקינג אין לי.

ונמאס לי לדבר אנגלית ולהחביא את המשמעות מאחורי הפוליטקלי קורקט שמותבע בשפה עצמה. לפעמים בא לי לדבר עברית, פשוט כי באלי, לא אכפת לי שהם לא יבינו.

גם כאן יורד שלג

12.11.13

משהו בלקום בבוקר ובמבט מרושת קורי לילה לראות פתיתי שלג על רקע בנייני ניו יורק,

גורם לי להרגיש כמו הילדה הקטנה עם העיניים הגדולות והנוצצות שרק רוצה לטרוף הכל מבלי יכולת להכיל

הילדה הקטנה שכל עובר אורח יכל לראות דרך העיניים את הדימיון המטורלל שמתרוצץ וקופץ מפינה לפינה בתוך מוחה הקטן.

עוד מבט אחד בחלון והיא משתלטת עליי, מבלי שהספקתי להרגיש כמו שהגדולים מרגישים כשהם רואים שלג בניו יורק.

עוד מבט אחד, והשלג כבר מזמין אותה לשחק והיא פולטת ציוץ של אושר מגרונה.

כל מבט השלג משנה את קסמו, אני כמעט שומעת את המוסיקה לצליליה הוא רוקד. איזה מראה.

עכשיו אני קצת יותר כמו הגדולים, המבט השתנה לפה פעור ועיניים מתרגשות.

אולי זה המבט שכן מכיל את מה שהוא מקבל, יותר נינוח ממה שהיה לי פעם.

פעם, מרוב רצון לטרוף אני בספק אם הצלחתי באמת להתרגש, באמת לתת לחלחל. היה רק רצון.

עדיין יש לפעמים, רצון שעומד ביני לבין העולם כמו שער סגור, אבל כשאני שלמה השער נפתח,

וכמות בלתי נדלית של מידע ויופי צועדים אל עבר שערי, ואני נפעמת מיכולתי לארח את כל אלה בביתי

וגם היום יורד שלג

מצאתי שלווה בתוך תקופת המעבר, בשלג שנופל, במפצח האגוזים, ביובש על הפנים ובשפתיים הסדוקות

מצאתי את המושב המרופד מול החלון הגדול, ועיני פונות אל הנוף המתחלף עם כיווני הרוח.

יש תחושה בבטן הפיזית, אבל היא רק תחושה. רק חוש שמופעל ואני לא יודעת על מה הוא מצביע.

מדי פעם אני מרימה ראש להעיף מבט על מופע השלג שקוסם בחלון, הדינמיקות השונות, המקצבים, תפיסת החלל והתנועתיות המהפנטת.

מסך מרהיב של נקודות לבנות ומוכשרות.

רוצה להתרגש ממשהו מאוד וזה עניין של כמה ימים עד שהלב שלי יצוף בתוך בריכה של אש יוקדת ועצמותיי יימסו מרוב חום ואהבה.

אבל משהו בהפרדה הזו, אני פה וכל זה יקרה שם. גורם לי כמעט לא לצפות שזה מתקרב. אפילו לא לראות את זה באופק.

רק לדעת במוח השכלתן והעובדתי שעוד שלושה ארבעה ימים משהו גדול עומד לקרות