בתוך המחברות

אני סולחת לעצמי שאכלתי פיצה

אני יפה ואוהבת כל דבר בי. תמשיכי להגיד את זה עד שתאמיני

לא משנה כמה הגוף גדול כל עוד הוא במקומו.

יותר חשוב יציבה נכונה ושלד נכון מאשר נגלה לעין.

למה אני עצובה שוב, כבר הייתי שמחה

אני צריכה לחזור לטיפוח עצמי, אין דרך אחרת.

לתת לעצמי אהבה ולא לחלק אותה לרבים.

אני עצובה וכואב לי הראש ואני לבד שוב איזו הפתעה.

משהו מכעיס אותי אני מרגישה את זה בין הגבות שלי

הצורה בה אני כותבת במחברת היא עדות ישירה לצורה בה אני חיה את חיי

אני כבר כמעט ולא מתרגלת כתיבה אינטואטיבית

כל מילה עוברת מסננת של שיפוטיות וביקורת עוד לפני שפגשה את הדף

לא מודה במילים שלי אפילו מול עצמי

נלחמת בעצמי

אתמול אמרתי לה, "אני לבד את מבינה את זה? וזה אפילו לא סובב סביבך"

זה לא אשמתה, היא גרמה לי להכיר באמת

מסכנה גם אם היא תרצה לצאת מהבועה שלה ולחלץ אותי אני לא אתן לה

אני דורבן עכשיו וכל מי שיתקרב יפגע

אבל מגיע לה להפגע אולי היא תתעורר פתאום

אולי היא תבין שגם היא עתידה להיות לבד אם היא תקח ולא תתן דבר בחזרה

רק להיות ליד אנשים אחרים גורם לאדמה מתחתיי לרעוד

רק להיות לידם ואני מרגישה ערומה

מרגישה שיש עלי זכוכית מגדלת

ומסתכלים, אני יודעת שמסתכלים

איך אתן להתקרב איך אפול לידיים זרות ואדע שהן יהיו שם כדי לתפוס

איך בוטחים שוב לאחר אכזבה

אני לא יכולה להיות חשופה כי האדישות של הסביבה מנכרת אותי

אני לא יכולה לשים את הלב שלי על השולחן כי אין לו מי שיקח אותו בשתי ידיים

אני תופרת את עצמי בחזרה וצמה ממילים

אני צריכה להזין את עצמי ולרפא את הבדידות של התאים שלי

להוציא את החיידק ממני

לרקוד

להבריא

בזמן האחרון או אולי תמיד הייתי,או אולי כולם תמיד היו.

בזמן האחרון תשומת הלב שלי היא לדברים אני חווה עם עצמי. כמה נוח ושליו לי לפעמים להיות רק עם עצמי, כמה מערכות יחסים מורכבות אני מנהלת עם עצמי, בעוד שעם העולם בחוץ הכל מסתכם לרובד אחד שרק נדמה לי שהוא מסובך, אבל הכל פשוט. מהכל בחוץ אפשר לסגת, את הכל אפשר לקחת בחזרה.

אבל עם עצמי תמיד אצטרך לקום בבוקר, על עצמי תמיד אאלץ להתבונן במראה, את התחושות שלי תמיד אחוש ואת המחשבות שלי תמיד אשמע. אני יותר ביחד עם עצמי מאשר שאי פעם הייתי עם כל אדם בחיי. ואמא שלי נמצאת אצלי בדירה השבוע. היא בדיוק יצאה מהחדר וכמעט מעלה דמעותיי על גדותיהן, כי אפילו או בעצם במיוחד עם אמא שלי מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. הלבד שלה נמצא בכל ביחד שיש לה והיא יודעת את זה, גם היא לא מצליחה להתמודד עם עצמה יותר. היא גרמה לי לחשוב וגם הסרט שראיתי גרם לי לחשוב- אנחנו בורחים מעצמנו כל הזמן, הולכים ברחוב עם אוזניות, עם טלפונים, מחשבים, סיגריות, אוכל.(פתאום חושבת שאולי בישראל זה פחות נוכח, אבל כאן אי אפשר להשאר אדיש לאדם שאוחז מגש פיצה בידו ואוכל תוך כדי הליכה ברחוב) העיקר לא להיות עם ידיים פנויות, העיקר לא להיות פנוי נקודה.

בדרך חזרה הביתה היום שמתי לב יותר מתמיד לכל האנשים הצעירים עם האוזניות והמבט הטרוד בעיניים מתחת לגבות מכווצות, הולכים זה לצד זה לגמרי לבד, אפילו לבד מעצמם. היתה אשה זקנה אחת בה הכל היה רגוע, הליכה איטית וידיים כמעט פרושות, היא יכולה להתמודד עם עצמה. פעם אנשים יכלו להתמודד עם עצמם, יכלו לשאת את משאותיהם על כתפיהם.

הדור שאני נולדתי אליו הוא דור שלמד שעצמו לא מספיק לו. תמיד נרצה עוד וזו אפילו לא "תרבות הצריכה" שכולנו מדברים עליה, זה הרבה יותר שורשי מזה. אנחנו מול עצמינו לא מסוגלים לשאת את מה שאנחנו, אולי דווקא בגלל שאין יותר מדי מה לשאת. הראש שלנו תמיד במקום אחר, ללב שלנו תמיד יש תלונות והידיים תמיד עסוקות.

לימדו אותנו שמכשירים ישפרו את חיינו, שמכונות ישמחו אותנו ויורידו עול מעל כתיפנו. ואנחנו פתי מאמין אמרנו כן והפכנו את השקר למציאות מגיל כל כך צעיר, והנה אדם שלא יכול לראות פרח ולשמוח למחזה הצבע שכל כך סגול ושהריח כה מלבב. האדם יהיה שמח רק אם יהיה עד לשמחתו, מישהו אחר צריך לדעת שאני שמח כדי שבאמת אהיה שמח? מהי ערכה של שמחה אם כך?

כשאני לבד אני יותר ביחד מאשר עם כל אדם בחיי כרגע, ועכשיו אני כבר לא יודעת אם זה עצוב. כי כשאני ביחד אני הכי לבד שיש, כאילו שבודדותו את כל מהותי לתאים תאים וכל תא נמצא כל כך רחוק מהאחר, כל תא בי מבודד, אני לא מחוברת לשום שורש.

לבד ואני לא רוצה לכתוב את זה אני שונאת את המילה הזו לבד שונאת מילים שהופכות להיות חלק מהמנטרה של הדכאון גם דכאון זו מילה כזו

אני מרגישה שאני צריכה שפה חדשה להשתמש בה

הכל מעצבן אותי גם ככה

הכל מעצבן וקשה להסתיר, ובתזמון מושלם ההורים אצלי

הם תמיד גרמו לי להרגיש  הכי חשופה ושברירית מהם תמיד רציתי להסתיר

ככל שאני מתבגרת אני מגלה כמה קרים הם, כמה מנוכרים הם זה מזו ומהעולם

ככל שאני מתבגרת אני מבינה עוד ועוד למה אני לא יודעת איך לקבל אהבה

חשבתי שאמא שלי היא אדם חם אבל עיניי נפקחו מול אדם שלא מסוגל להביע רגשות אמיתיים

שלא מסוגל לקבל אהבה אמיתית. כן אמא שלי היא סיפור אחר לגמרי שריטה אחרת לגמרי

האמת שמנחם לגלות שאנחנו יותר דומות ממה שאי פעם ייחסו לי

אני לומדת המון לקחים ומסביבי לאט לאט הכל נהיה אפור, לנגד עיני אני נהפכת לזקנה טרחנית שעל קמטיה ניתן לספור אכזבותיה מהאנושות

אני מגזימה והי אני צעירה

באלי לקלל לא באלי סקס באופן מיוחד באלי פשוט לקפוץ לסצינה הבאה, לא לעבור תהליך ולהתגבר על מה שזה לא יהיה שקורה כאן

פשוט להיות במקום אחר בלי תובנות בלי ללמוד שום דבר

באלי באלי באלי

עוד מילה שאני שונאת, גם שונאת זו מילה שאני שונאת

בגלל זה אני מתקשה לכתוב אני מתחילה לתעב את המילים שלי

ואני כועסת על עצמי ואני כועסת על חברים ואני כועסת שאני יודעת שגם אם אסע לישראל ואהיה עם "החברים האמיתיים שלי" אזכר שגם שם יש בעיות ורק מרחוק אני כל כך מתגעגעת

אומללות זו המילה השנואה עלי

יאללה כייף זרימה קלילות באלאגן עקבים מחשוף גבר ספה רוצה מים? בלי שאלות תתפשט כבר

הגברים בחיי נהיו משכך הכאבים במקום המניע לכאב זה טוב זה רע זה שונה

דווקא לא יזיק לי איזה שיברון לב קלישאתי עם שירים עצובים וגלידה