בתוך המחברות

כל כך רציתי לכתוב על זה שנבהלתי קצת

איבר נוכרי, זר, מבוגר עכשיו בתוך הפה שלי

והוא נאנח אנחות קטנות

השקפתי על החדר מבחוץ וכמעט צחקתי

את האמת? היה משעמם

חווייתי ככתיבה, כתיאור, כדימוי

אבל אם מוחי לא היה במחברת שלי כבר

אם הייתי ממש נוכחת בכל שניה איתו בדירה, הייתי משתעממת

היה לו כל כך ברור שאני נשארת לישון איתו

עד כדי כך שלא היה לי נעים לקום וללכת

ניסיתי לישון לצדו אבל עיניי נשארו פקוחות,

רציתי לכתוב על זה כבר

התבוננתי דרך החלון לתוך חלון של בניין מעבר לכביש, הרוח והגשם בחוץ העבירו זרמים נעימים בגוף העירום שלי

דקות לפני כן הוא גמר באגרסיביות, היה נדמה שהגניחות שלו התחלפו בתזמון מושלם עם הנחירות

עכשיו הוא ישן בעוד שיד אחת אוחזת בשד שלי והשניה מונחת על מותני, שוב התבוננתי מבחוץ וצחקתי על הבחורה שמתפתלת בשקט על מנת לשחרר את האחיזה מבלי להעיר את הדוב הנוחר.

הכי נעים היה ללכת ברחוב אחר כך

יש משהו בללכת ברחובות ניו יורק אחרי זיון

הרוח לא מכה אלא מלטפת

חשתי מן תחושת נצחון ותהיתי לעצמי אם זו התחושה שיש לגבר אחרי כל זיון

הרגשתי שהצבתי מטרה וכבשתי אותה

השתמשתי בגבר כדי לספק את עצמי

כי למען האמת, לבד הוא לא היה יכול

הייתי צריכה לזיין אותו בשביל לגמור, כי כשהוא זיין אותי כמעט נרדמתי

אחרי הליכה של כמה דקות ברחוב, נהיה לי קר שוב

לקחתי מונית הביתה ובדרך ניהלתי שיחה עם הנהג שכנראה יכל להריח את הסקס שנטף ממני

רציתי להגיע למחברת מה שיותר מהר

כדי להניח בה את כל המחשבות שהיו לי במהלך הערב הזה

שכחתי עגיל של סוסון ים

I can't sleep becuase i think about sad cows, and about how Rubi is in love with someone else in the way i wish someone will love me, and about my close future which is pretty much a cloud of black smoke

אני רוצה לכבות את המערכת וללכת לישון. השעה 1:35 כאן

הכל מתחיל ונגמר באותו הזמן בדיוק. כשאני עולה על הגל אני יורדת ממנו. כשאני מצליחה אני נכשלת. כשאני אדישה אכפת לי אפילו יותר

אני חושבת שהשלמתי סופית עם העובדה שזכיתי ברובי כחבר טוב לחיים ושכנראה לעולם לא נהיה מאוהבים. עכשיו אני רוצה שהוא יראה את כל מה שכתבתי עליו במחברת, שיראה את כל הפנטזיות הכי מלוכלכות שהיו לי עליו שזורות יחד עם פנטזיות על חופה וילדים וארוחות שישי משפחתיות. אני עדיין רוצה לתת לו פיסה מעצמי. אולי כי אני לא רוצה לשאת את כל כולי בשתי ידיי ואולי כי יש בי אמון שהוא ידע מה לעשות איתה יותר ממני. אני בוטחת בו ולא בוטחת בו. כמו הכל, זה קורה באותה הנשימה. מוטב כי אשמור את הפיסה למישהו אחר.

היום שהלכנו ברחוב וכבר הבנתי שאין לי מה לגשש יותר (מה שהבנתי מזמן וסירבתי להשלים) כבר הסכמתי לעצמי לקחת ידו בידי, ולחצות את הכביש בעודי אוחזת בו. כי עכשיו שכבר הבנתי המעשה לא יתפרש עבורי או עבורו כאחד, כמשהו שחוצה איזשהו קו או מעלה על פני השטח איזשהו מתח סמוי, אנחנו בסך הכל חברים טובים.

אה והיום בחור מבוגר ממני, כמעט בגיל של אבי, ניהל איתי שיחה בקפה הטבעוני שאני תמיד יושבת וכותבת בו. הוא הודי ולא תפסתי את השם שלו, משהו בו מאוד נוכח ומואר, וגם נעים לעיניים כמו שבחורים מבוגרים לעתים יכולים להיות, וכן גם אבי כזה. (וכשאני אומרת אבי אני מתכוונת לאבא שלי, לא לבחור שקוראים לו אבי). בכל אופן ניהלנו שיחה לדקה דקותיים והוא הכריז "וי שוד האב קופי סומטיימס" יאללה לטס האב קופי.

מיד דמיינתי את המפגש של הבחור ההודי עם אבא שלי, שכל חייו סולד בקול רם מהגברים שיוצאים עם בחורות צעירות וחסרות אונים. ומתוקף כך שאם אבא שלי יודע עלי משהו זה שאני לא חסרת אונים, אני חושבת שהוא אפילו קצת נרתע ממני כשאנחנו מדברים, כי הוא גדול ממני בשנים וביכולתי לעשות לו בית ספר לעתים, מנגד ליהירותו הבלתי ניתנת לערעור.

רק לשם ההבעה על פרצופו אני חייבת להכיר ביניהם, אפילו אם בסוף הוא יהיה לא יותר מעמיתי לקפה בשעות אחר הצהריים, למרות שאני בספק שאפספס הזדמנות נדירה שכזו לשכב עם בחור בגיל של אבי שאני מוצאת מושך ומעניין הן מבחינה מינית והן מבחינה אינטלקטואלית. אני מתארת לעצמי כמה בטח אוכל ללמוד ממנו, הוא נראה כמו בחור חכם עם המון תובנות של שנים, מן גורו יוגה כזה רק בג'ינס וטריקו. כן, אני רוצה להיות הסטודנטית שלך, תלמד אותי.

כל היום אני מתחמקת מדבר אחד אותו אני צריכה לכתוב ובמקומו אני אוספת מילים ממוחזרות וכמעט משוננות בעל פה.

קשה לשלוח יד ולגעת בנקודה החשופה, הטכנית בהרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שתהיה. ההתעסקות בכסף כשיקול שבא בחשבון עם שיקולי הלב.

היום הייתי אצל רופא. לא הרופא. סתם רופא.

אני לא בוטחת ברופא הזה. אמריקאי שמדבר איתי על בתו בת ה18 בזמן שהוא דוחף לי מקל עם קונדום בין הרגליים.

"זה ילחץ קצת" "את בסדר?" (או: "את אוהבת שזה גדול?")

הוא מוכר לי משהו ואני לא יודעת מה כבר רופא יכול למכור לי. אני לא רוצה את מה שהוא מוכר לי אבל איכשהו הוא כבר נתן לי מרשם.

לא הייתי אצל רופא אחר מאז הפעם ההיא שלא הייתי בהיריון.

בטופס הרשמה נתבקשתי לספר על העבר הרפואי שלי ובין השאר לכתוב אם הייתי בהיריון ואם עשיתי הפלה ואם יש לי ילדים וכמה היריונות וכמה הפלות וכמה ילדים. אין לי ילדים. לא הייתי בהיריון.... סחרחורת. אף אחד לא יחזיק אותי

אני נזכרת בחדר החשוך בו שכבתי עם הפנים לקיר ובין רגליי המקל הגדול רק שהפעם אישה דתייה ועדינה מחזיקה בו. המתנתי בספק ציפייה ספק חשש להאזין לפעימות לב, לצלילים הראשונים שאשמע מתוך הרחם שלי. וכל הרגע נהפך לציפייה. "אין עובר" היא אמרה ונראתה סלחנית פתאום על כך שאני לא נשואה. איפה הילד שלי? כל הוויתי התכווצה לאי-מהות אחד גדול , אמהות (בהשראת דוד גרוסמן- שתהיי לי הסכין). הילד שלי.

בכל תא בגופי בכל מושג תפיסתי הוא היה חי וקיים. אבל הוא לא. הוא קיים והוא לא קיים. איך עשיתי הפלה אם לא הייתי בהיריון? הייתי בהיריון אבל לא היה לי ילד. או ילדה

יום אחרי הרדימו אותי וגירדו לי את הרחם. לקחו את התינוק שלי לפתולוגיה כדי לדעת אם אני צריכה כימותרפיה.

כדי לדעת אם שאריות של תינוק לא חדרו לקיבה או למקומות אחרים בחלל הבטן.

חשבתי שהוקל לי, אני לא בהיריון. מתן ואני נפרדנו עוד לפני כל המאורעות. לא טרחתי אפילו לספר לו שהוא היה אבא של א-תינוק, של מוטציה תינוק.

חשבתי שהוקל לי, אבל כשהתעוררתי מההרדמה הם החזיקו אותי במיטה,השתוללתי ובכיתי כמו ילדה, ואז נרדמתי שוב. ואז התנהגתי כאילו הכל בסדר.

לא הייתי צריכה כימותרפיה בסוף, לא נשאר בי שום חלקיק של א-תינוק. הייתי אמורה לשמוח

אבל רציתי שהוא ישאר בי. רציתי שהוא יחיה בי. לתת לו לגדול. רציתי ולא רציתי.

ועכשיו אני אדמה חרוכה, אני יודעת את זה. שום דבר כבר לא יחיה בי, עקרו את החיים הראשונים והאחרונים שהיו בי, כי הוא לא היה אדם.

עקרו ואני נשארתי באותו השורש.

אני יודעת את זה

הרגשות כלפי החלל הריק הזה הם לא מוסברים, החום והסחרחורת שאני מרגישה כשאני צריכה למלא טופס או כששואלים אותי שאלה, הם לא מתוכננים, והם מפתיעים וזרים לי.אני כותבת עכשיו ומחניק לי בחזה, גם את זה אני לא מבינה.

זה לא פתור. אני תמיד באה על איזושהי השלמה, ביטוי, באמנות, בכתב, בשיחה. זה חלל חשוף בבטן שלא בא על סגירה. אני לא רוצה לבטא אותו באמנות שלי, אני לא רוצה לכתוב על זה, אני לא רוצה לדבר על זה ולא רוצה להשלים עם זה.

זה לא קיים אבל קיים. כמו התינוק כך גם החוסר בו.