"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"רווח (אורין רוזנר)

עַכְשָׁיו אֲנִי מִתְאַפֶּקֶת
שֶׁלֹּא לִזְחֹל בַּחֲזָרָה אֶל מִטָּתָם,
שֶׁלֹּא לְהִדָּחֵק שׁוּב אֶל הַגַּיְא,
אֶל הָרֶוַח הָרַךְ בֵּין הוֹרַי,
בֵּין הַר אָבִי לְהַר אִמִּי, לִשְׁכַּב כָּךְ
כְּמוֹ צֵל־הָרִים
לוֹמַר נִכְשַׁלְתִּי,
לִשְׁכַּב כָּךְ בְּגוּפִי הָעֲנָק
בֵּינֵיהֶם,
לוֹמַר אֵינִי נִרְדֶמֶת
עֲשׂוּ שֶׁאֵרָדֵם."

22:30 הטלפון מצלצל

"מה קורה טוקס, איפה את?"

אני יושבת מול הר של תפוחי אדמה שממתינים שאקלף אותם. 

"תשמעי לא רואים אותך,אמרתי לעצמי שאם

ההר לא בא למוחמד מוחמד יבוא אל ההר

תתארגני, תוך שעה שתיים אני אצלך." 

לא ראיתי אותו כבר כמעט שנה.

למרות שהוא אחד החברים הכי טובים שלי,

השנה נוצר מצב שכל הקשר היה טלפוני. 

יש אנשים שאתה מכיר ולא מצפה מהם ליותר מידי

ודווקא ברגעים הקשים מוכיחים את עצמם. 

הוא בדיוק עונה להגדרה הזו מבחינתי-

איכשהו תמיד נמצא כשהכי צריך אותו

ואומר את כל האמת בפרצוף בלי ליפות ובלי לרחם. 

אנחנו יושבים מתחת לפלורוסנט של המטבח,

הוא נראה תשוש ועייף אבל מצד שני בטוב אמיתי עם עצמו. 

אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו ככה אם בכלל.. 

אני מראה לו תמונות מהבית שהוא בנה ביחד עם אחי,

מנסה להכיר לו את חברה שלי

מתארת אותה מראה תמונה- הוא מתלהב,

כשפתאום בלי שום התראה הוא מתחיל לדבר ברצף:

"בא לי לנער אותך טוקס, אבל את תכעסי עלי,

בא לי לתפוס אותך ולהכריח אותך לצאת לעולם.

את כמו אחותי ואני כבר לא יודע על מי לכאוב יותר,עלייך או עליה.

את כל היום על אותם מעגלים, עושה אותם טעויות ונתקעת.

יש לך כל כך הרבה, למה את לא עפה על עצמך?

צאי לעולם ותתערבבי בו- לכי טיילי בשביל ישראל,

לכי לכפר סטודנטים תגורי בו, תתחילי להתערבב עם אנשים. 

את מסתירה את עצמך מהעולם וזה חרא. 

אף אחד לא מכיר את טוקס האמיתית,

כי את אפילו לא נותנת אופציה כזו... 

את צריכה חברות וחברים שישחררו אותך מעצמך.

אפילו זוגיות, בא לי שתשיגי רק ככה, ממקום של פתיחות לעולם

ולא מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו. 

הגיע הזמן שתתעוררי ותביני מי את ולמה את מסוגלת

טוקסי טוקסי!! קומי עורי

את בת 24 כבר, לא נכשלת באמת ולא נעליים

זה הכל בראש והבעיה שאת מאמינה לו"

אני שותקת מנסה לעכל את מה שהוא אמר-

המילים שלו מילאו אותי פחד, רק כי אני יודעת כמה הוא צודק 

וכמה אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביצוע. 

אני יודעת שאכפת לו ממני ואם הוא היה יכול,

הוא היה מחטיף לי סטירה שתעיר אותי.

מצד שני משהו בדרך שבה הכל נאמר,

גם הצליחה להחדיר בי ביטחון.

הוא קם ומתחיל ללכת לאוטו

כשבדרך אגב הוא זורק לי

"היופי דווקא, הוא שנראה שאת ממש

בטוב עם עצמך וזה משמח"