"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

הערב חמים ומעיק.

אני יושבת על ספסל בטיילת והמזרקות מולי.

אני יודעת שאני אמורה למצוא כאן משהו, שמשהו היה אמור לקרות,

אבל הוא כאילו נעלם ואני נותרתי מרחפת מעליו,  

תוהה אם חלמתי או שהדבר נמצא...

השבוע קרה הרבה.

כאילו כל מה שחשבתי עליו במשך השנה

וחיכיתי שיקרה, פרץ השבוע בסערה גדולה. 

כמו כל הציפיות, ככה גם האכזבות,

קרו דברים טובים מאוד אבל אני הגבתי לא טוב.. 

לא טוב בכלל. 

אני מרגישה שאני חייבת לדבר להוציא הכל

ולא יודעת באיזה שפה להשתמש, לא יודעת מה אני צריכה להגיד בכלל.

אז אני שותקת ואם אני מדברת אני מרגישה שמישהי אחרת דיברה

והנושא שמפריע לי לא דובר, עדיין מרחף שם מתיישב על הלב. 

גם בכתיבה, אני לא מתנסחת טוב מביעה דברים עקום פתאום,

אז מתרחקת גם מכאן או מכניסה לטיוטות הכל. 

אני שוב מרגישה לבד, למרות שאני ממש לא לבד, 

יש פער רציני בין הבדידות הקודמת לבדידות עכשיו,

יש אנשים חשובים לי שמקשיבים ורוצים להיות פה. 

אבל איך ההוא אומר- אני צריכה קצת יותר אנשים שיהיו מולי ואיתי. 

אני מתה לשבור את המחסום הזה, להצליח להבין מה קורה לי

שם בפנים ולמה פתאום הפכתי אפטית לדברים השמחים.

אני רק יכולה להגיד שלא רע לי בכלל, אבל גם ממש לא טוב לי. 

הכל שווה ואחיד. אני שונאת רחמים. 

אני מרגישה אבודה וזה פוסט חסר מטרה ותכלית. 

שונאת להכנס ככה לשבת. 

שתהיה שבת שלום ובשורות טובות,

הנר זיכרון שלי שם למטה גדל יותר מידי.