"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אני שוכבת על הגב,

ברקע אני שומעת את גלי הים

ומריחה את ריח המדורות שנישאות מהגבעות סביב.

השקט הזה טוב לי, אני לא מרגישה צורך לברוח

והלוואי היה אפשר לעצור את הרגע הזה,

למשוך אותו לעוד כמה רגעים ארוכים חסרי זמן ממשי.

אני מנסה למקד את המחשבות,

לאחד אותם על תחושת הרוגע,

אבל הן רצות ומתפזרות על סקאלת חיי.

נמצאות שם, אז ובמה שיהיה...

כל זמן אפשרי חוץ מכאן ועכשיו.

השניה הזו חומקת לי כמו אותם גלים רחוקים מהחוף,

מגיעים ליעדם ומתפוגגים לקצף לבן.

"מתחת למצע העבה של פעולותינו שוכנת ללא שינוי הנפש הילדותית שלנו, הנפש איננה מושפעת מן הזמן." (פרנסואה מוריאק)

מישהו פעם שאל אותי איפה למדתי לסרוג...בתשובה צחקתי עליו ואמרתי לו שדתיות נולדות עם מסרגה ביד אחת ובשניה כיפה לחתן. לפני שבוע, חברה מהלימודים התקשרה אלי, היא טענה שהחיים שלה ריקים והיא לא מסוגלת לקום אפילו לעוד בוקר אחד. מפה לשם, נכנסנו שתינו לשיחה ארוכה על מהות החיים ומשמעות האדם בתוכם. אחת המסקנות הכי גדולות שהגענו אליהן, היא שמרוב מרוצה אחרי גלגל החיים אדם שוכח לעשות משהו לנפש בלבד, בלי שום מטרה מלבד הנאה אמיתית. הגוף שלנו כל כך רגיל למלא אחר משימות היומיום, שהוא פשוט שוכח לעצור ולברר למה אנחנו חיים ומה גורם לנו אושר אמיתי. בעיני הנקודה הזו, היא בהחלט מקור איבוד השמחה ולחלופין נקודת פתיחה להגדלת השמחה, אם מקפידים על הדברים הקטנים האלו. סיימתי איתה את השיחה בשאלה, מה היא יכולה להכניס לסדר היום שלה, שלא קשור לעבודה, פרנסה או לימודים. מה הדבר הקטן שהיא יכולה לעשות, שפשוט יגרום לה להיות מאושרת. היא חשבה כמה דקות ולבסוף ענתה לי ,"את יודעת, תמיד רציתי ללמוד לסרוג בובות.. הבעיה היא שאני לא יודעת לסרוג את מוכנה ללמד אותי?". עניתי לה שאני מוכנה ללמד אותה לסרוג וזו לא שאלה, הבעיה היא שאף פעם לא ניסיתי לסרוג בובה, אבל לא אכפת לי לנסות.  

לשתינו יש מוח של ילדות קטנות ומייד חיפשנו תמונות של בובות סרוגות וחמודות כדי שאני אוכל להסתכל ולראות אם אצליח לסרוג אותן. בחרתי בובה בדמות ארנבת שנראתה לי חמודה וקלה והתחלתי לסרוג. המחשבות התנתקו והשעות עברו, והיום יושבת מולי בובת ארנבת חמדמדה. אומנם למדתי מהטעויות (כמו לקנות צמר שחור לעיניים, חום לאף, לא למהר להוריד עיניים וכו') ומקווה שהבובה הבאה תהיה מוצלחת יותר, אבל אני בהחלט מרוצה וכבר חושבת על רעיונות משלי ולא מהאינטרנט לבובה הבאה. בסופו של דבר, גיליתי שאולי אותו דבר קטן שלמדתי בשביל החברה, הוא בדיוק הדבר הקטן שמצליח לעשות גם לי טוב בנפש. התוצאה היא בדיוק מסוג הדברים הטיפשיים שמעלים חיוך והיא מצטרפת אחר כבוד לשני הדובונים שכבר יושבים לי על המיטה (כבר אמרנו ילדה לא? ). עכשיו רק נשאר ללכת וללמד את החברה ולדאוג להקפיד בעצמי לשמר את הדברים הקטנים והטובים האלו לנפש.

(מאיר שליו, יונה ונער)

לפני שנה, בשבת הגדול (השבת שלפני פסח), כמו בכל שנה נסענו לנתניה להיות שם בשבת.

 באותה שבת, מצאתי את עצמי משוטטת לאורך הטיילת וצופה בים ובילדים שמשחקים במתקנים.

בתקופה הזו, התחילו הקליפות הפנימיות להתפורר ולהשבר, והלחץ צף ועלה מכל פינה בגוף שלי. 

אני זוכרת את הראש שלי מתפוצץ ממחשבות ואת הגוף רוצה לרוץ ולא להסתכל אחורה...  

רצה הגורל ובאותן דקות בדיוק, עברה מעלי יונה, שאכלה את שאריות הארוחה המקולקלת של השכנים.. 

התוצאה ברורה ואני עם בגדי השבת שלי, התמלאתי בכל תכולת הקיבה של היונה. 

דמעות הייאוש שעלו לי לעיניים כבר היו בלתי נשלטות ובייאושי,

ניגשתי לאישה הראשונה שראיתי, בתקווה שיהיו לה מגבונים או לפחות נייר. 

אני עומדת מול אותה אישה, נבוכה מכוסה צואת יונים ועם דמעות בעיניים.

בהתחלה היא לא שמה לב לסיטואציה ומגישה לי חבילת מגבונים...

רק כשהיא קולטת שמה שאני מנסה לנקות הוא לא חלק מדוגמת הבגד

היא פורצת בצחוק גדול ואומרת לי:

"הו! את בדיוק האדם שצריך הרבה מזל כנראה, היונה ידעה על מי לחרבן" 

משהו בנימת הדיבור שלה ובמשפט שאמרה, גרם לי לצאת החוצה מתוך עצמי

ולהתבונן בכל הסיטואציה מהצד. לא היה צריך יותר מזה והחיוך שעלה לי על הפנים, 

היה אחד החיוכים הכי אמיתיים שהפנתי למישהו באותה תקופה. 

כנראה שהאמת בחיוך הזה הייתה מורגשת, כי אותה אישה נהפכה רצינית 

וכאילו היא מכירה אותי שנים ע"ג שנים אמרה לי:

"וואו.. עם חיוך כזה וגומת חן כזו, את חייבת לחייך יותר. את לא מחייכת מספיק בחיים."

אילו אותה אישה הייתה יודעת כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, 

כמה הוא מאפיין אותי ובכמה ווריאציות שונות הוא נאמר:

"איך ילדה עם חיוך כל כך יפה לא מחייכת", "למה הילדה שלכם עם הגומה, תמיד כל כך עצובה?" 

וכו' וכו'.. אבל תמיד זה נאמר בצורה מבקרת, בצורה שופטת, של אנשים שרק רצו 

לראות חיוך מודבק לי על הפנים, בלי שום קשר למה שמתרחש בפנים. 

משהו בצורה שבה היא אמרה את זה, היה שונה.. זה היה כמו כאפה מעוררת שנשלחה אלי מבחוץ 

ואני בתוך תוכי החלטתי לנסות ולחייך לאחרים קצת יותר... 

שנה עברה מאז ונחלתי כשלון חרוץ. 

אפשר לתרץ ולומר שימים קשים באו עלי, ואפשר להפסיק לתרץ ולומר שלא התאמצתי כלל. 

השבוע, הסתובבתי בקניון ובקופה באחת החנויות, נוצר דו שיח משעשע ביני לבין הקופאיות

 ושוב התפלק לו חיוך שנתקע לי על הפנים ולא רצה לרדת.. הקופאית שמולי לא יכלה להתאפק

וחייכה אוטומטית,תוך כדי שהיא קוראת לחברה שלה לבוא מהר ואומרת את המשפט הבא: 

"תראי את החיוך שלה! תגידי לי שאת יכולה לא לחייך כשאת רואה אותו.. עם כזו גומה את חייבת לבוא לכאן כל יום." 

אז אומנם לקניון הזה הגעתי במקרה וכנראה לא אגיע אליו שוב בזמן הקרוב, אבל אני חושבת

שאותו משפט שמגיע בדיוק שנה אחרי שנה, הוא תזכורת מספיקה למה שהבטחתי לעצמי. 

אני רוצה ללמוד לשמוח באמת ולחייך הרבה יותר לאנשים סביבי... אני באמת רוצה להצליח בזה. 

אז רק נשאר לי לאחל לעצמי שהלוואי והשנה הטיול בטיילת יהיה נקי ומהנה ושבשנה הבאה,

לא אחליק חס וחלילה לתוך רפש של פרות, בכדי לקבל תזכורת על אותו חיוך חסר..

לחיי יותר חיוכים אמיתיים ולא אלה שסתם מודבקים.

"אני בונה אותה, לבנה אחר לבנה. שורה ע"ג שורה, נדבך ע"ג נדבך. מגדל גבוה, כמו רפונזל מן האגדה הידועה, אלא שבמגדל הזה אין חלונות, אין שום פתח לשלשל את מחלפות שערי הארוכות. אין סיכוי למילוט אין פתח הצלה."אל תשכחי לעולם מי את" הוא צועק, אוחז בכתפיי ומטלטל אותי בכוח..." (טרי טרי, "להתחיל מחדש")

 את פחדנית!!

לא אני לא!

כן, את כן ולא רק פחדנית, אלא גם שקרנית!

די כבר! פשוט די!! אולי פעם אחת תגידי לי מילה טובה, תפסיקי לרדת עלי ולמעוך אותי?

את חושבת שמגיעה לך מילה טובה? פחחחח זה מה שישי לי לומר עלייך! חחחחח אחד גדול!

את יודעת? זה מדהים אותי, איך אצלי את תמיד מוצאת את הדברים הרעים ולוחצת על הנקודות הכואבות,אבל כשאני רואה אותך בשיחות עם אחרים, אז הכל שונה פתאום. עם אחרים את נעימה יותר, רכה ומחבקת. את מוצאת בכולם את הטוב שבהם, אז למה רק אלי את כל כך רעה? 

כי תראי אותך, כולם מתקדמים ואת.. לא זזה מילימטר, מתבאסת מכל שטות ומתבכיינת בלי סוף, אולי אם תפסיקי להיות כ"כ פחדנית אני אתחיל לדבר אלייך יפה. כרגע אין בך אור.

אמרת לי את זה באמצע התואר "אל תדאגי תסיימי את התואר ואני אהיה גאה בך" את יודעת כמה סבלתי, כמעט איבדתי את השפיות שם! למרות הכל לא הפסקתי כי רציתי שתהיי גאה בי,אבל אפילו מילה אחת טובה לא שמעתי ממך מאז שסיימתי. 

כי מה שווה לי התואר הזה, אם את מתה מפחד מהעולם ולא עושה כלום עם החיים שלך?!

מה את רוצה? אני מחפשת לחיות.. אני מחפשת ללכת בדרך שלי, לא עם הזרם... הייתי שם זה לא מתאים לי! דווקא את מכולם הייתי בטוחה שתביני, שתכניסי בי בטחון ולא יותר פחדים ממה שכבר קיימים. 

לעזעזל כבר עם הדרך הזו 'לא כמו של כולם', לפחות כשהיית שם היית קצת בפעולה..

 את מוכנה להסביר לי כבר ממה את מפחדת כל כך?

ממה אני מפחדת?מפחדת לחזור אחורה, מפחדת שוב לאבד את עצמי בין ההמון, לפגוש אנשים שיכאיבו ויאכזבו, שאני אתחיל משהו שיפגע בי ולא אמצא את הכוחות להפסיק וכמובן להתרסק ולהשאר לבד.

אהה יופי אז הפתרון שלך הוא לשבת ולחיות בפחד... 'מדהים! פשוט מדהים'...

טוב די! את צודקת הבנתי את הרעיון, אבל איך אני לעזעזל מפסיקה לפחד? 

תתחילי להאמין בעצמך ותפסיקי לצפות מאחרים שיאמינו בך. 

אבל איך מאמינים בעצמי? אני מרגישה כישלון בכל מה שאני נוגעת בו והפחד הזה מקפיא אותי. אני מרגישה שאני במלחמה כל החיים שלי ואף אחד לא מבין עד כמה אני פחדנית ואבודה.

תאמיני לי שרואים טוב מאוד עד כמה את פחדנית את שקופה כ"כ. ובקשר לאמונה בעצמך, תפסיקי לחשוב שאת כשלון בכל דבר שאת נוגעת בו ותזרקי את העבר שלך לעזעזל! תביני שאת לא מעניינת אף אחד ומבחינת העולם תרקבי בחור שממנו באת. את זו שצריכה לרצות.. לא אחרים! את רוצה לחיות??? קדימה!! מה את אוהבת לעשות?

מילים גדולות לפחדנית שכמוני. הכל נשמע קל ככה בדיבורים. במעשה הכל מתפוצץ בסוף. את היית עדה לכל הדברים שהתפוצצו לי מול הפרצוף. 

את רואה? שוב את והדיבורים שלך, אין לי מה לעזור לך ואל תצפי למילים טובות ממני. את כשלון!!

  מה את רוצה שאני אגיד?? כן, אני יודעת לצייר, להקשיב לעשות תסרוקות, כן אני גם טובה בעבודה עם ילדים. אבל מה, הכל פרווה הכל פושר..בחיים עצמם הכל נהרס לי גם בדברים האלה.

את מצפה שדברים יבואו לך בקלות.. עצלנות לשמה! את קולטת כמה דברים טובים ציינת? תתחילי להתאמץ קצת דברים לא נופלים מהשמיים. אם את טובה, אבל חלשה בדברים תתאמצי עד שתהיי 100!

את צודקת, אבל שוב השיחה בינינו ומחר אני אקום בבוקר ואמשיך לפחד, אמשיך לשבת על הספסל ואפחד לצעוד. כמה שיחות כאלה כבר ניהלתי איתך? כל יום שאני זוכרת מחיי..

כן את פחדנית, אם לא היית פחדנית היית מפסיקה להריץ את השיחה הזו בראש ומפסיקה להקשיב לי.ביום שהקול שלי בראש שלך ישתנה גם את תשתני, תפסיקי לחשוב כל היום ותתחילי לפעול. אז אולי תזכי לחבק את עצמך כמו שאת רוצה ולא רק אחרים