"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"זוכר אני את כל הדרך ויש קשיים זה לא שאין
על כל פנים הכל זה חסד ורחמים גדולים"

(ישי ריבו)

מוצ"שים קשים לי. זה כמו להיות בבלון שבבום גדול מתנפץ עלייך, אני אף פעם לא במצברוח טוב במוצ"ש. תמיד מוצאת את עצמי מסתובבת סביב עצמי ומחפשת משהו לא ידוע, אפילו אני לא יודעת מה אני מחפשת. אני מתרצת את זה בצורך לדבר, אבל בכלל לא בטוחה שזה מה שאני מחפשת...

יש נושא שמפריע לי לאחרונה מאוד ואני מנסה לכתוב אותו שוב ושוב ולא מצליחה להתבטא וזה מתסכל אותי, אבל החלטתי לנסות פעם אחרונה ומה שיוצא יוצא. 

אם הייתם הולכים ברחוב והייתי עוברת מולכם, כנראה הייתי מקוטלגת אצלכם במיידי למגזר הדתי לאומי-יחד עם הסטיגמות הנלוות. אין מה לעשות, כולנו מקטלגים מכניסים אנשים למדפים קטנים מסודרים בראש שלנו. אבל אם הייתם עוצרים שניה ונכנסים איתי לשיחה, כנראה שכבר משהו היה מתבלבל אצלכם, המחשבה הייתה משתנית והתהיות לגבי היו עולות וכמובן חלק מהסטיגמות אולי היו מתבטלות או מתחזקות. בני אדם-יש קליפה ויש פנימיות, כולנו כאלה. 

לפעמים אני מנסה לשבת ולהגדיר את עצמי, מי אותו אדם מאחורי החזות החיצונית? אני יודעת מי אני ומה השאיפות והרצונות שלי, ושלמה איתם לחלוטין. יודעת שהלבוש שלי לא מאפיין את הציפיות. בטוחה בדרך שאני צועדת בה, אבל יודעת שהסביבה לא מצליחה להבין מה אני- לא מצליחה להכניס אותי למדף הנכון. אני לא חילוניה, לא מסורתית, לא חרדיה, לא תדלייטית והכי מתאימה לדתי לאומי באמת, אבל גם שם שונה.. למה זה אכפת לי? כי אני מרגישה שרק אדם שידבר איתי בצורה נכונה יתפוס את האדם שאני וגם אז זה לא בטוח, ואני כן רוצה במקום מסויים שגם סתם אנשים יצליחו להבין לא רוצה לבלבל עוד, רוצה להיות קצת מוגדרת. 

כמה פעמים שמעתי את המשפט "טוקסי, אני אפילו לא מצליחה לדמיין מי תבחרי כחבר או כבן זוג, את מבלבלת לא ברור מה את רוצה. מבלבלת ומיוחדת" והמשפט הזה בא מאנשים מאוד קרובים אלי, אנשים שהייתי מצפה שיכירו ואולי יצליחו אפילו לקטלג. ביום חמישי כמה אנשים שונים ניסו להכיר לי בחורים, לנסות לשכנע אותי לצאת איתם. וכן אני בתקופה שאני פתוחה להכיר וגם בטוב עם עצמי אז יודעת שאצליח לפתח קשר אם ארצה. אבל הנקודה הייתה לראות איזה בחור הביא איתו כל אחד וזה אפילו הכניס אותי קצת להלם. הראשונה ניסתה להכיר לי בחור חילוני, השתיים האחרות דתלייט והאחרון ניסה להכיר לי בחור ישיבה שלא הולך לקולנוע וסרטים. הנקודה הזו של ההכרות של בנזוג היא הנקודה שזה מורגש הכי בחדות אבל לא רק, זה משפיע בכל כך הרבה תחומים, גורם לי קצת להרגיש מנותקת. אני אוהבת בני אדם ולא משנה הדרך שהם בחרו בה, אוהבת לדבר על אמונה אבל לא צריכה שכל מי שסביבי יאמין כמוני ואוהבת שמקבלים את הדרך שלי ולא רומסים רק לפי סטיגמות. אני אפילו לא יודעת למה זה מתסכל אותי כל כך או מה אני רוצה לומר. 

"נו טוקסי, את כזאת שמתלבשת כדוסית, מתנהגת כאדם פתוח ולאו דווקא בסגנון הדתי (במובן המשוחרר והמקבל) ושומרת מצוות כדתיה לחלוטין. איך את מצפה לא בלבל?" גם את המשפטים האלה שמעתי... לפעמים אני מרגישה שאני בעיתית כאילו אני לא עומדת באיזשהם ציפיות של בני אדם- "קדימה את אמורה להגדיר את עצמך". אבל מה לעשות שאין הגדרה למה שאני? אני לא יכולה לעשות וויתורים על הדרך שלי ומצד שני היא דרך לא דרך. לפעמים אני מסתכלת על הדרך שלי ותוהה אם יש עוד מישהו שצועד בה ואם אני סתם מרגישה לבד... כי לפעמים הלבד הזה מתסכל וקשה וגורם לך לתהות אם משהו לא בסדר בבחירות שלך או לחלופין אם אתה באמת מודע למי שאתה, או שאתה יותר מידי מערבב דברים מתחומים שלא אמורים להתערבב.... וואלה כבר לא יודעת.

"אסור לשקר אך אין חובה לומר הכל" 

(אליעזר שטיינמן).

אמת ושקר יצאו לטיול. 

יום אחד פגשו השניים תינוק קטן.

קפץ שקר והתנחל בחייו של הילדון 

ואילו אמת הסתתרה כל חייו, מאחורי הווילון. 

גדל הילד ונעשה נער שחי בחלום. 

הרי שקר בלבל בפניו, מהי מציאות ומהו דמיון.

בתוך כיפת זכוכית הוא שם המון מכשולים, 

אך להם הציב פתרונות קלים וגם כמובן שקריים. 

כך יצא שהילד התחיל לאהוב בכל ליבו את שקר,

אימץ אותו קרוב אליו ועצם בפניו את עיניו. 

עברו השנים ולאמת נמאס מחומו של הווילון

ולכן החליטה לצאת מן המסתור. 

אותה לא עניין שהנער אוהב את שקר,

היא רצתה להראות נוכחות

ולכן הכתה את כיפת הזכוכית בפראות. 

האמת הנוקשה, שאל תוך ליבו של הנער פרצה

ואת שקר גירשה, השאירה אותו בטלטלה גמורה. 

מצד אחד, הוא לא בדיוק ידע איך להתמודד עם אמת

והעדיף את השקר הרך והמחבק. 

אך מהצד השני, הוא לא יכל להתכחש,

שחיים בצילו של שקר הם אינם חיים ולכן עם כל הכאב 

הקשיים של אמת עדיפים, בכדי שסופסוף יוכל 

להתמודד מול אתגרים אמיתיים ולהגיע להשגים ראויים. 

ימים ולילות התחבט אותו הנער ותשובה לא מצא

האם החיים הקודמים עדיפים? אותם חיים של שקרים נוחים.

או שמה האמת הקשה? שאת הדרך הנכונה מראה. 

עד היום הנער לא מצא תשובה.

יש ימים שהוא דבק באמת ויש כאלו שבהם 

אל התמימות של השקר מתגעגע וחפץ. 

ולי? אין תשובה לתת כי תאמת גם בי נטוע 

הספק, האם עדיף השקר או האמת?

האמת היא יפיפיה בררנית,

שאפילו תקריבו למענה הכל,

לא תהיו בטוחים בחסדיה

(ארתור שופנהאוור)

"רווח (אורין רוזנר)

עַכְשָׁיו אֲנִי מִתְאַפֶּקֶת
שֶׁלֹּא לִזְחֹל בַּחֲזָרָה אֶל מִטָּתָם,
שֶׁלֹּא לְהִדָּחֵק שׁוּב אֶל הַגַּיְא,
אֶל הָרֶוַח הָרַךְ בֵּין הוֹרַי,
בֵּין הַר אָבִי לְהַר אִמִּי, לִשְׁכַּב כָּךְ
כְּמוֹ צֵל־הָרִים
לוֹמַר נִכְשַׁלְתִּי,
לִשְׁכַּב כָּךְ בְּגוּפִי הָעֲנָק
בֵּינֵיהֶם,
לוֹמַר אֵינִי נִרְדֶמֶת
עֲשׂוּ שֶׁאֵרָדֵם."

22:30 הטלפון מצלצל

"מה קורה טוקס, איפה את?"

אני יושבת מול הר של תפוחי אדמה שממתינים שאקלף אותם. 

"תשמעי לא רואים אותך,אמרתי לעצמי שאם

ההר לא בא למוחמד מוחמד יבוא אל ההר

תתארגני, תוך שעה שתיים אני אצלך." 

לא ראיתי אותו כבר כמעט שנה.

למרות שהוא אחד החברים הכי טובים שלי,

השנה נוצר מצב שכל הקשר היה טלפוני. 

יש אנשים שאתה מכיר ולא מצפה מהם ליותר מידי

ודווקא ברגעים הקשים מוכיחים את עצמם. 

הוא בדיוק עונה להגדרה הזו מבחינתי-

איכשהו תמיד נמצא כשהכי צריך אותו

ואומר את כל האמת בפרצוף בלי ליפות ובלי לרחם. 

אנחנו יושבים מתחת לפלורוסנט של המטבח,

הוא נראה תשוש ועייף אבל מצד שני בטוב אמיתי עם עצמו. 

אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו ככה אם בכלל.. 

אני מראה לו תמונות מהבית שהוא בנה ביחד עם אחי,

מנסה להכיר לו את חברה שלי

מתארת אותה מראה תמונה- הוא מתלהב,

כשפתאום בלי שום התראה הוא מתחיל לדבר ברצף:

"בא לי לנער אותך טוקס, אבל את תכעסי עלי,

בא לי לתפוס אותך ולהכריח אותך לצאת לעולם.

את כמו אחותי ואני כבר לא יודע על מי לכאוב יותר,עלייך או עליה.

את כל היום על אותם מעגלים, עושה אותם טעויות ונתקעת.

יש לך כל כך הרבה, למה את לא עפה על עצמך?

צאי לעולם ותתערבבי בו- לכי טיילי בשביל ישראל,

לכי לכפר סטודנטים תגורי בו, תתחילי להתערבב עם אנשים. 

את מסתירה את עצמך מהעולם וזה חרא. 

אף אחד לא מכיר את טוקס האמיתית,

כי את אפילו לא נותנת אופציה כזו... 

את צריכה חברות וחברים שישחררו אותך מעצמך.

אפילו זוגיות, בא לי שתשיגי רק ככה, ממקום של פתיחות לעולם

ולא מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו. 

הגיע הזמן שתתעוררי ותביני מי את ולמה את מסוגלת

טוקסי טוקסי!! קומי עורי

את בת 24 כבר, לא נכשלת באמת ולא נעליים

זה הכל בראש והבעיה שאת מאמינה לו"

אני שותקת מנסה לעכל את מה שהוא אמר-

המילים שלו מילאו אותי פחד, רק כי אני יודעת כמה הוא צודק 

וכמה אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביצוע. 

אני יודעת שאכפת לו ממני ואם הוא היה יכול,

הוא היה מחטיף לי סטירה שתעיר אותי.

מצד שני משהו בדרך שבה הכל נאמר,

גם הצליחה להחדיר בי ביטחון.

הוא קם ומתחיל ללכת לאוטו

כשבדרך אגב הוא זורק לי

"היופי דווקא, הוא שנראה שאת ממש

בטוב עם עצמך וזה משמח"

"האם לא די בכך שנראה שגן פרחים הוא יפה,

בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו."

(דאגלס אדמס)

בשביל ליד הבית, יש גן שעשועים נטוש,

עם קרוסלה עקומה, מגלשה קטנטנה שכולו מכוסה צמחייה.

שם על אחד העצים, בלילות חשוכים, 

אפשר לראות לפעמים אורות מרחפים. 

גחליליות- יצור שנראה כאילו קפץ מהאגדות, 

הביטוי האמיתי והמוחשי בשבילי, למושג פיות. 

המפגש הראשון עם אותה תופעה כלל סוג של בהלה. 

לא ידעתי שהן קיימות וכשהן נדלקו בתוך החשכה

אפשר לומר שברחתי בריצה.

כמו להתעורר מחלום ולהבין שהוא קרה במציאות.

היום בלילות של מחשבות, 

לפעמים אני יוצאת לחפש את אותן גחליליות

לראות אותן נדלקות ונכבות. 

אני יושבת על הספסל עוצמת עיניים

ופותחת אותן לתוך חשכה בה רק הן מנצנצות.

יש משהו מרגיע באותם רגעים, 

מין קפיצה שכזו לעולמות קסומים. 

הצצה של שניות לפעולת הפיות,

כאילו ברגעים אלה הן מגשימות משאלות.

לפעמים אני אוהבת לדמיין, 

שכל גחלילית, יכולה לקחת איתה מחשבה-

כל עוד הגחלילית מאירה המחשבה קיימת

וכשהיא נכבית המחשבה מתפוגגת. 

אבל בין מציאות לבין דמיון, יש פערים המון. 

פיות יש רק באגדות וגחליליות ככל שיהיו מקסימות

לא מגשימות משאלות.

פתאום הם הופיעו לי בפייסבוק, כחלק מההצעות לאנשים שאני יכולה להכיר.

אחרי 5 שנים ראיתי אותם מחייכים. זו הייתה הקלה עצומה.

כמו משהו שישב שם בלב והשתחרר. אני מקווה שהם באמת מאושרים כמו בתמונה..

לא הייתי צריכה יותר מזה.