"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"כל מי שיש לו עיניים יודע שהאנשים באוטובוס מתחלקים לשני סוגים:

אלה שיש להם יעד ואלה שאין להם. אלה שנוסעים לאנשהו ואלה שפשוט נוסעים. 

(נועה ירון דיין, "שירה גאולה") 

בשבועות האחרונים, אני מרגישה כאילו מישהו אחר

שולט על החיים שלי ואני כמו בובת מריונטה נעה ממקום למקום.

השנה האחרונה עם כמה שהייתה חשובה לי, השאירה אחריה בלאגן גדול של חוסר וודאות.

אני לא יודעת אם אצליח להסביר במילים את התחושות שנלוות לשנה כזו,

לאדם שלא חווה תקופה כזו בחייו אבל זו שנה לא פשוטה.

הסיום של תקופה כזו מביא איתו גל עצום של פחדים וחוסר ידיעה על היום הבא. 

זה כמו לקום משינה ולהתחיל לרוץ מהר בקצב של כולם כשהלב פועם בטיל.

המטרה הראשונה שהצבתי לעצמי בראש, הייתה למצוא עבודה יציבה. 

אבל כאן התחילה הדילמה. כי מבחינת המציאות, למדתי עיצוב

4 שנים קשות ואינטנסיביות, והייתי אמורה לרדוף אחרי חברות 

שיקבלו אותי לעבוד אצלם ולחלום שעבודות שלי יתפרסמו בעולם העיצוב.

מצד האמת, אין בי שום רצון אמיתי להיות חלק מהעולם הזה

וחווית הלימודים השאירה אותי עם תחושות רעות מאוד. 

בשלב מסויים בשנה הנוכחית הצלחתי להודות בפני עצמי שהרצון האמיתי שלי

הוא לעבוד עם אותם נערים\ילדים שזקוקים להקשבה, להיות שם בשבילם.

הבעיה היא שכאן חסר לי הידע המקצועי. 

בסופו של דבר החלטתי פשוט לקפוץ למים לא לחשוב על שכר,

אלה על הרצון האמיתי  וללכת לנסות למצוא את מקומי 

עם אותו נוער וילדים והפלא ופלא די מהר התקבלתי למקום העבודה הראשון.

לא הספקתי לעכל את הידיעה הזו וחברה מהכיתה שלי ללימודי העיצוב

שלחה לי את ההודעה הבאה:

אני צריכה להגיד ב"ה ושאלו יהיו "הצרות", שלי (תכלס באמת ככה!) 

אבל מעבר לזה, אני נמצאת במקום שאני חייבת להחליט תוך יום יומיים

על מקום עבודה. שבכל מקום העבודה שונה לחלוטין מקצה לקצה

ואני קצת או יותר נכון הרבה, מבולבלת בין הלב לשכל.. 

הייתרונות של העבודה עם הילדים\נוער:

עבודה עם שכר טוב, קרובה לבית וחלום קטן שתמיד רציתי.

משהו שיהיה לי כיף להגיע ליום העבודה. 

החסרונות: חצי משרה, לא עבודה יציבה לזמן ארוך 

ואני לא מקבלת נסיון בתחום שאותו למדתי,

ככה שכשתסתיים העבודה אשאר בלי כלום. 

הייתרונות של העבודה בעיצוב: אני אצבור נסיון קטנטן בתחום

זו עבודה קצת יותר יציבה וזו נישה מאוד ספציפית שיכולה להתאים לי. 

החסרנות רחוק ממש מהבית ועם החרדת נהיגה שלי זה בעייתי. 

זה אפילו לא נמצא באזור שרלוונטי לשכור דירה.

שכר זעום, התחום הספציפי הזה לא בטוח יועיל לי בעתיד

ובעיקר שום חשק או רצון לעבוד בתחום הזה. 

אני מרגישה שוב שאני הולכת לעשות צעד רק כי זה מה שהחברה מצפה

"למדת עיצוב אז למה את לא עובדת בעיצוב???"

רק כדי שאני אוכל לענות: "הנה תראו הכל בסדר השתלבתי בעיצוב 

גם אני מצליחה להיות כמו כולם. גם לי יש עבודה יציבה בתחום שלמדתי".

שוב, לרצות.... תמיד מרצה את כולם. 

בתכלס אני רוצה לעבוד עם נוער ובגלל שאין לי את היכולת ללמוד

כרגע את התחום, אני מפחדת שבסוף אמצא את עצמי בלי כלום.

גם כי אני חושבת קדימה ומתכננת תוכניות שכמובן כשמגיע העתיד מתגלות כטעות. 

הלוואי והיה לי את האומץ לסרב בלי להניד עפעף 

ואני גם כועסת על עצמי  ממש, כי עצם ההתלבטות הזו מראה לי 

כמה עבודה יש לי עוד ולא יאומן שאני עדיין סופרת אחרים ולא צועדת 

ישר למקום שיעשה לי טוב, לא בוטחת בעצמי. 

אולי אני אגלה שכן טוב לי בעיצוב? כן, יש סיכוי כזה למרות הכל

ואולי אני צריכה לחשוב על העתיד הכלכלי שלי ולא על טובתי האישית.

אני פשוט שואלת את עצמי, אם אני לא שוב עושה טעות 

כמו שאני רגילה לעשות כל חיי... 

מבולבלת אבל החיים שלי תותים בימים אלו ב"ה. 

"בעולם יש פחות זמן, כי צריך לפרוס את הזמן בשכבה דקה כמו חמאה על לחם.

אז כל האנשים אומרים תזדרז בוא נזוז תגביר את הקצב תסיים עכשיו" 

(מתוך הסרט "החדר")

כיתה ד'

"טוקסי, את לא מאמינה! אח שלך הביא נשל של נחש!! 

והוא מראה לנו את זה, גועלל נפש!!! הוא כזה מוזר" 

אני מובכת- מחייכת רק שעל הפרצוף רואים

קו עקום שמראה את המחשבות האמיתיות שלי,

אבל פחדנית שכמותי לא אומרת להם מה אני חושבת עליהם באמת. 

"אתן רואות זו החורשה שלי, אף אחד לא בא לכאן...

הצמח הזה ששם, קוראים לו מקור החסידה. 

תראו, אני זורק לכן אותו על החולצה והוא מסתובב כמו שעון. 

מהצמח הזה שכאן, אפשר לעשות עגילים ומההיביסקוס עושים אף פינוקיו.

עכשיו בואו הביתה צריך להאכיל את הגוזלים" 

אנחנו שלושתינו יושבים בראש המדרגות, מניחים מזרון 

ומתגלשים בצרחות שמחה לסיום כולנו נופלים בערימה בתחתית המדרגות. 

אנחנו מאושרים ובדמיון הרגע טסנו במטוס מעל העננים. 

החברה מסביב מתחילה להתנכל לו יותר ויותר 

הוא "טיפוס" קשה לעיכול והם לא יודעים איך לגשת אליו אז דוחים אותו. 

הוא מבקש מההורים לצאת לבית ספר במקום אחר ושם הוא מתחיל לפרוח,

סוף סוף הוא מצא את החברה והאנשים שרואים את האדם שהוא. 

אנחנו גדלות וגם תופסות כיוונים שונים לחלוטין-

מאותה חבורה בראש המדרגות נשאר רק זכרון מעומעם. 

לכולנו קצת קשה לעכל אחד את השני. ההוא חכם בטירוף ועם ידע אינסופי

על מליון דברים, מדבר על ארכיאולוגיה וטבע עם ידע שאנחנו רק יכולות לחלום עליו

בונה חלילים וכותב פרקים בספרים על נושאים שאין לנו מושג בהם. 

לפעמים אני חושבת שהוא מצא את הסוד מהם חיים;

כי הוא באמת עושה רק מה שהוא אוהב ולא משנה מה הסביבה תגיד,

הוא מתנהל בזמן ובסדר הנכונים רק לו... 

למרות השוני בין כולנו, בתוכנו נשאר קשר מיוחד ששייך רק לנו. 

השבוע קרה משהו שלא קרה כבר שנים. 

שלושתינו מצאנו את עצמנו כולנו יחד לבד בבית

ואותם זכרונות ישנים התחילו לצוף ולעלות.

אתמול בבוקר אחותי דופקת לי על הדלת וצועקת שאני אקום מהר כי יוצאים לטייל

וככה באמצע יום, אני מוצאת את עצמי יושבת באתר ארכיאולוגי,

כשאח שלי כמו ילד בלונה פארק מסביר את ההיסטוריה של המקום. 

בסוף היום אנחנו נוסעים לבית של אח אחר.

כשהוא שומע על הטיול המשפט היחיד שהוא אומר 

"זה כל כך הזוי, הייתי נותן כל כך הרבה כדי לראות את הסיטואציה 

המוזרה הזו של שלושתכם ברכב אחד יוצאים לטיול" 

אנחנו בתגובה יושבים ומחייכים חיוך של שלושה ילדים קטנים שהשניה טסו במטוס. 

הופתעתי מההתעניינות של אנשים במיילים לגבי התקדמות של הפוסט הקודם..

אז בינתיים אין התקדמות ובעקבות משהו שקראתי שכתבתי באותה תקופה,

החלטתי להתמקד קודם בכמה דברים אחרים שצריכים 

סדר דחוף בחיים שלי ואז לגשת לעניין. נכון או לא, אני לא יודעת..

אבל אם יהיו עדכונים משערת שזה יכתב פה. :)

כשהכרתי את החבר לשעבר, זו הייתה פעם ראשונה שחוויתי אהבה מה היא. זה בבום אחד גדול שטף אותי ומילא אותי מכל כיוון. עד אז, לא ידעתי את הרגש הזה ואת העוצמות שלו- ההרסניות והנהדרות במקביל. מאז שדרכינו נפרדו, משהו בי נחסם מהבחינה הזו. היום אני לא אשחרר אהבה בצורה כל כך זריזה והמוח יפעל הרבה יותר לפני שיתן לרגש להשתלט. מה שכן, הידיעה של הרגש הזה גרמה לי להבין מה אני מחפשת בגבר ומתי יהיה נכון גם לשחרר את עצמי בצורה יותר נכונה לי. 

בחודשים האחרונים יצא שהרבה אנשים ניסו להכיר לי בחורים והרבה מהם שללתי מחוסר התאמה בסיסית. למרות זאת, היו כמה שכן הסכמתי לצאת איתם ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתוסכלת מהנסיון הכושל שלרוב נחתך אחרי דייט אחד שניים.. היום היה דייט נוסף כזה, אחד שמהפרטים היבשים נראה מקסים אבל פגישה פנים מול פנים איתו הבהירה לי כמה המרחק עצום וחסר יכולת גישור. בדרך חזרה הביתה, מצאתי את עצמי הולכת לאיבוד- במציאות ובמחשבות. כשסופסוף מצאתי את הדרך, הגעתי הביתה חצי מיובשת, ניגשתי לאמא שלי ומצאתי את עצמי בוכה לה לא על הדייט, אלא על דבר ששמרתי בבטן בכל ארבעת החודשים האחרונים מתוך מחשבה שאני מדמיינת או שזה טיפשי וילדותי. דווקא הדייט הזה עורר אותי ברצון לפעול. ביקשתי ממנה לנסוע איתי לאדם שאני מאוד מעריכה להתייעץ איתו וכשישבתי מולו סופסוף דיברתי הכל בכנות ישירה והוא מצידו עזר לי לסדר את הדברים. 

אז מה בעצם הדבר? 

לפני משהו כמו ארבע וחצי חודשים, היה בחור אחד שהכרתי שדווקא מהפגישה הראשונה איתו, הרגשתי שיש בו משהו שלא פגשתי בחיים. אם אני תמיד מדברת על הדרך שלי, אז אני יכולה להגיד כמעט בפה מלא שהוא צעד על אותה דרך כמו שלי. אני אף פעם לא חלמתי שיכול להיות טיפוס כזה וכשהוא הופיע הייתי בשוק. הוא אותו שילוב של פתיחות ומצד שני שמירה על הדת כמוני, רגישות עצומה ויכולת הכלה, עם יציבות וחוזק. יצאנו חודש ובסופו של דבר הקשר הסתיים מתוך בחירה שלו שלא קשורה ספציפית אלי. רגש עוד לא היה שם, אבל עצם ההתקלות באדם עם כל המאפיינים הנפשיים שחיפשתי השאירה אותי קצת המומה ובתחושה- שהמציאות לא הייתה אמורה להתנהל ככה. עבר הזמן והייתי בטוחה שאותו בחור ימחק אוטומטית מהראש שלי, כמו אותם שאר אנשים שיצאתי איתם. מה שקרה בפועל הוא שהבחור לא נעלם אלא נצרב אי שם ואני פעלתי בשכנוע עצמי שאני סתומה וצריכה להעיף אותו לעזעזל מהמוח שלי, אבל זה פשוט לא עבד. לא משנה עם מי יצאתי לא מצאתי אפילו טיפה ממה שהיה באותו אדם והתחושת פספוס הלכה וגדלה. 

באותה שיחה היום עם אותו אדם שאני מעריכה, הוא עזר לי להבין כמה דברים. אחד שכשאני מרגישה משהו כדאי לי מאוד לסמוך על הלב שלי לעצור ולהקשיב לו. לא כל הזמן לחשוב שאני טועה, אלא גם להכיל את עצמי ביחד עם המחשבות האלה גם אם הן נראות טיפשיות בעיני. הדבר השני שכשאני מרגישה תחושת פספוס, לפעמים כדאי לנסות לפעול גם אם יש סיכוי להפגע. עדיף שהזכוכית תתנפץ בפרצוף מאשר תשאר כחלום אוטופי וחסר יכולת ביצוע ששנים אח"כ אתחרט על מה היה קורה אם. אז מצד אחד, אני יודעת שהוא צודק והמוח אומר לי ללכת ולעשות צעד בנסיון ליצור קשר עם אותו בחור. מצד שני, אני לא מסוג הבחורות שפועלות או נלחמות מלחמות כאלה ואם אני אגיד את האמת אני מתה מפחד. למרות שבתכלס אני מעדיפה שהזכוכית תתנפץ, אבל עדיין.. אני נורא מבולבלת ותוהה לעצמי מה לעשות ואם כן, איך בדיוק לעשות. זו סיטואציה שכל כך לא מתאימה לי ואני לא יודעת איך שוחים בתוכה.. לפעמים הייתי רוצה שיהיה בי הרבה יותר אומץ ופחות פחדנות.

נושא שמאוד קשה לי לדבר עליו ומצד שני צריכה לדבר אותו ולשמוע עליו גם אם זה תגובות קשות. 

"מיום רביעי עד שבת שבוע הבא,

תתקיים קייטנת סבתא לילדים מעל גיל 6, בנים ובנות.

בשבת ההורים ושאר הילדים מוזמנים להצטרף."

זו ההודעה שמתקבלת בקבוצה המשפחתית לפני שבועיים.

אני מעיפה בה מבט ונכנסת לבהלה, מחשבת בראש כמה אחיינים הספיקו לעבור את גיל 6

ועם מה אנחנו הולכים להתמודד. 

אמא שלי אומרת לי את המשפט הבא:

"לי לא היו סבא וסבתא, לנכדים שלי אני רוצה שיהיו ממני

את הזכרונות שלי לא היו כשהייתי ילדה."

בימים לאחר מכן היא מבלה בחנויות כאילו מינימום חג של שבוע עומד בפתח. 

המזווה מתמלא בחטיפים ומיצים והמקפיא בארוחות זריזות וקלות להכנה. 

אני מוזעקת חזרה הביתה מאחי והבית נכנס למצב היכון-

ההורים שלי אחותי ואני מתכוננים לקרב. 

ביום שלישי בערב 16 אחיינים שהם מעל גיל 6 נכנסים בצהלות שמחה

ומייד ממלאים את כל החדרים. תוך שניות אני מוצאת את עצמי צופה בכאורוגרפיה 

של שתי אחיניות שרוקדות על השטיח בחדר שלי לצלילי "שיר לשירה".

 אני עדיין לא מעיזה לצאת החוצה ולהשאב לטיפול בכולם

ולכן ההסתגרות הזו בחדר נהדרת מבחינתי

אבל הצעקה של אמא שלי מבהירה לי שזה לא יכול להמשך להרבה זמן. 

הסלון מלא מזרונים שמיכות וכריות, מסך מאולתר נשען על הקיר, ומקרן ישן מונח על שולחן.

אנחנו מכבים את האורות שמים סרט ובורחים למטבח,

מנצלים את השקט הרגעי מנסים לתכנן את הזמן הקרוב. 

בימים שלאחר מכן אני מוצאת את עצמי בתפעול מלא:

ביד אחת מסרקת, בשניה הופכת חביתות מערבבת תבשילים בסירים ,

כאילו מינימום פתחתי קיטרינג ותוך כדי זורקת הוראות לתפעל את שאר האחיינים.

אי אפשר ללכת בלי לדרוך על איזה צעצוע,

אני עוד לא פותחת עיניים וכבר כולי בתוך סדנת שוקולד מאולתרת 

מתכחשת לעובדה שגם המטבח חווה אותה ביחד איתנו. 

אני נכנסת למצב אוטומט עוברת מפעילות לפעילות מארוחה לארוחה

פוגשת את המבטים של אחותי והורים שלי מפעם לפעם. 

האחיינים מקסימים, הם כמעט ולא רבים וחוץ מהתחצפויות קטנות פה ושם

הם ממושמעים, דואגים אחד לשני, משחקים בשקט ומאושרים עד הגג.

אני מצליחה לתת קצת זמן לכל אחיין ואחיין, את חלקם לא ראיתי באמת המון זמן

והלב שלי מתמלא. עם כל הקושי, אני מאושרת על הקייטנה הזו והיא עושה לי טוב בלב. 

יום שישי אנחנו מנסים להחזיר את הבית למצב שמיש

אוספים שאריות אוכל ושקיות שהתפזרו, מציעים מיטות לאחים ושוטפים רצפה

בזמן שהאחיינים אופים חלות.

לשבת האחים הגיסות ושאר האחיינים מצטרפים לחגיגה והשמחה גדלה. 

אחים שלי מאושרים, הם עובדים קשה והשבוע הזה היה כמו אוצר בשבילם. 

מעבר לזה, שבת של האחים ביחד זה נדיר ומשמח תמיד! 

במוצ"ש אני ואחותי נזרקות על המיטה בחדר שלי מותשות, בדיוק כשגיסתי מופיעה בפתח.

"תשמעו, ממש לא נעים לי לומר לכן את זה, אבל, אבל אמממ

לצ'וצ'י אין מעון מחר ואמא שלכן הסכימה,

אז היא נשארת פה ויצא שגם כל שאר הילדים נשארים איתה

יותר מזה תמי ודורי שמעו שכולם נשארים אז הסכימו גם להם."

אנחנו מהנהנות בראש, סוגרות את הדלת

ומסתכלות אחת על השניה לא יודעות אם לצחוק או לבכות..

הידד, עוד יום לקייטנת סבתא.