"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אח שלך נולד. 

הייתי נוכחת בכל הלידה וראיתי אותו מגיע. 

לא חשבתי שאני אתרגש ככה, אבל הדמעות יצאו 

ואתה והתינוק החדש התערבבתם במחשבה. 

סוף ישן והתחלה חדשה.

בהתחלה היה נראה שהוא לא דומה לך אפילו לא קצת

אבל עכשיו רואים כמה אתם כן דומים.

מה שבטוח החיים שלו (שיבדל"א) מתחילים ממקום יציב, בטוח ואוהב. 

החיוך שלו כשהוא החזיק את אחיך בידיים 

היה הסימן הכי גדול לתקופה החדשה שנפתחה בחייו אחרי כל אותן שנים של סבל. 

הדמעות של לפני כמה שנים שלא הפסיקו לרדת מההלם התחלפו 

בדמעות של התרגשות ואושר עצום. 

הוא ביקש שנהיה שם בחדר לידה, שנשב איתו ונצחיק אותה. 

רגע לפני הלידה הוא ישב לידי וסיפר לי עלייך, על התחושות של אז ועל ההרגשה עכשיו.

אני חושבת שרק אז הבנתי שהוא מתגעגע ושאתה עדיין במחשבות שלו כל רגע וכל שניה.  

הברית בראש השנה, 

מה יכול לסמל בצורה טובה יותר את הלידה הזו, את השמחה הגדולה הזו?!

לידה של חיים חדשים מכל בחינה אפשרית.

אני בטוחה שאתה רגוע וזה שדואג לו אי שם שימשיך לחייך ולהיות מאושר. 

חיבוק, געגוע ומזל טוב לך. 

"יותר מידי מאיתנו לא חים את החלומות שלהם, מכיוון שאנו חיים את הפחדים שלנו" 

(לס בראון)

לפעמים אנשים מצליחים להפתיע אותנו.

מסתבר שמילים יכולות להשפיע מאוד, 

לגרום לנו אולי לקבל קצת אומץ או להסתכל מחדש על הפחדים שלנו. 

אולי להיות המצופים בקפיצה שלנו מעליהם.

כנראה שלא הבנתי עד כמה השיחה שלי עם הבחור חלחלה עמוק

ולדבריו גרמה לו לנסות לקפוץ מעל הפחד ולכן לחזור אלי ולנסות שוב.

כי לא משנה כמה הוא מפחד הוא לא יוותר על משהו שנשאר בראש ככה חצי שנה,

עד שיבחן אם הבריחה הייתה מוצדקת או שיש אמת בהרגשה. 

אני מצד אחד שמחה, שסוף סוף יש את האופציה לבחון את הסיפור הזה מחדש.

שמה שהעזתי לעשות גם יצר תוצאה טובה. 

מצד שני אני לא עפה מעל הגגות ויודעת שהפחד עדיין נמצא שם 

ושמה שקרה היום, זה אולי רק גרגר בתוך הים הגדול הזה של ההתגברות עליו. 

זה עובדה שרק מבחן המציאות יוכיח.

עם כמה שאני אנסה לזרום ובאמת לנסות לפתח משהו חדש,

בו זמנית כרגע יהיה בי מקום שיבחן מאוד את המקום של הפחד.

אני מקווה מאוד שאצליח להבחין אם נוצרת קרקע בטוחה להניח עליה את הרגל

(במובן היחסי כמובן, כי אף פעם אין תעודת ביטוח) 

או שניסיתי הכל, אבל הגיע הזמן ללכת הלאה. 

אני משערת ימים של גישוש\חשש ובמקביל גם שמחה עומדים בפני. 

מה שלמדתי שזה פשוט לא משנה, 

אני פשוט שמחה מכל דבר שקורה ולוקחת את הדברים הטובים 

שיוצאים מהדרך הזו. גם אם בסוף אני בכלל 

אהיה זו שאבין שלא מתאים לי.

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, הכל לטובה ואני באמת מאמינה בזה

ומקווה שלא ארגיש צורך לכתוב עליו כאן יותר בזמן הקרוב. 

בכל מקרה תודה לכולם על המילים הטובות והעצות לאורך כל ההתלבטות. 

"יש לי הרבה פחדים סיפרתי רק לך..אל תגלי להוא שיגלה אותך .

 אני צריך כמה סיבות מספיק טובות בשביל לאהוב"

(ניב דמירל, השעות הקטנות)

שלושה שבועות אחורה

אני מתחבטת מלא מה לעשות עם עצמי, 

לפנות אליו ישירות או לשלוח את החברה שהכירה בינינו שתגשש. 

זה משגע אותי ואני כל פעם דוחה את זה יותר ויותר. 

אני מניחה שהוא בטח יגיע לחתונה של החברה ותוהה אם שם יהיה נכון לפנות אליו. 

עד שמגיעה ציפור קטנה ולוחשת לי באוזן,

שגם הוא מגשש עלי וממתין לחתונה לראות מה איתי. 

אני מתכוננת לחתונה, תוהה לעצמי אם יהיה לי את האומץ לגשת

או שאתעלם לחלוטין ואחכה לראות אם הוא ניגש. 

כשפתאום במפתיע אחרי חצי שנה בלי לדבר, הוא שולח הודעה 

"אפשר לשבור את הקרח כבר עכשיו?" 

משם מתפתחת לה שיחה קלילה כזו אבל שום דבר עדיין לא מדובר.

רק שיחה כמו זוג ידידים שמנסים לגשש אולי יש סיכוי. 

כל הרמזים מפנים שיש רצון, אבל שום דבר לא נעשה. 

אני מגיעה מוקדם מידי לחתונה ומנסה לחפש את עצמי שם.

אף אחד מוכר לא הגיע עדיין ואני מסתתרת במבוכה, מחכה שפרצוף מוכר יופיע.

כשפתאום הוא בא ישר מולי ומתחיל בשיחה אבל חברה שמופיעה 

ולא מבינה את הסיטואציה, עוצרת כל סיכוי לדיבור. 

אבל, מי שמסדר את העניינים אי שם למעלה, כאילו לא מרפה

וטעות טכנית לא מתוכננת גורמת לנו לשבת באותו שולחן, אחד ליד השניה. 

אני מחליטה שאני לא יוצאת מהחתונה בלי שיחה איתו 

וברגע קטן של אומץ מבקשת לדבר איתו שיחה ישירה. 

אנחנו מתיישבים על הכסאות ליד החופה ואז כל מה שישב לי על הלב פורץ החוצה. 

אני מתארת לו כמה אני מרגישה שזה פספוס,

מספרת על העובדה שהוא נשאר במחשבות כל הזמן הזה

וכמה אני חושבת שהוא פחדן שפשוט ברח בלי סיבה אמיתית. 

אני מתארת לו את העובדה שאיפשהו כל פעם שיצאתי עם מישהו,

הרגשתי שמשהו איתו לא סגור וכמה השיחה הזו חשובה לי. 

שאני רוצה לשמוע את האמת על כל המחשבות ומה שהיה. 

הוא מקשיב להכל ואז מתחיל לדבר

"אני אשקר אם אגיד שלא חשבתי עלייך גם. 

תמיד היית איפשהו במחשבות ואפילו את השיחות איתך לא מחקתי.

הרגשתי ומרגיש כל כך לא שלם עם מה שעשיתי אז וגם כמעט לא הייתה סיבה מוצדקת. 

גם אני מרגיש שיש משהו לא סגור והעובדה הנכונה היא שאני פחדן

כאילו פחדתי להמשיך כי ידעתי שאברח.

הייתי אמור להתחיל לצאת עם מישהי  עכשיו וברגע האחרון זה לא יצא לפועל.

האמת שמפחד לחזור אלייך ולעשות לך את אותו סיפור שוב, פשוט לברוח. 

הכנות שלך מפתיעה אותי, אני לא רגיל שמישהו מדבר איתי ובאמת רוצה לשמוע את האמת

גם זו הפחות נעימה. 

את הכלת אותי כמו שאף אחת לפנייך לא הכילה והיה לי כיף ממש לדבר איתך,

אבל זה כאילו הכרת רק את הצד הטוב שלי, כשהייתי על הצד הזה היה לי הכי כיף איתך בעולם

והצד ה"רע" כאילו לא מצא בך את מה שהוא מחפש, הייתי צריך יותר פלפל. 

מה גם, שמשהו לא היה אינטנסיבי מספיק ולא יכלתי לשנות את זה. 

תכננתי לבוא לפה לחתונה ולראות מה איתך, לגשש קצת ואז להחליט עם עצמי 

אם לפנות שוב או לא, אבל הפתעת אותי ממש עם הישירות והכנות.

לא צפיתי סיטואציה כזו...."

הוא מבקש להיות כנה ולחשוב על זה, כדי שלא תהיה בריחה חסרת תכלית שוב, 

אלא באמת מחשבה אמיתית אם הוא רוצה או לא. 

ואני, רק מבקשת שינסה לחשוב לא מתוך מקום של פחד, אלא מתוך מקום 

של באמת מה מתאים לו ואם יש רצון להכיר אותי ואת הנפש שלי קצת יותר. 

שנכון שאני לא בנאדם הכי פלפל שיש, אבל מצד שני הוא עדיין לא מכיר אותי. 

הוא סוגר את השיחה במשפט 

"אני חושב שהגבת הכי יפה בעולם לכל מה שעשיתי לך והרווחת ביושר כל השתדלות 

שלי לנסות לחשוב לא מתוך מקום של פחד, אני כן אתן לעצמי את הזמן לראות

אם זה מתאים לי באמת לעשות את הצעד הזה שוב. אני רק חייב להגיד

שהשיחה הזו הייתה חשובה לי ממש ותודה לך עליה" 

אנחנו חוזרים לאולם ואיפשהו הלב שלי אומר לי, שכנראה 

המחשבות שלו ימשיכו להוביל אותו לפחד ולכן הסיכוי שיתפוס אומץ הוא אפסי

ואת זה רק ימים יגידו. 

אבל מה שכן ולמרות שיש בי תקווה קלושה שהוא כן יתפוס אומץ

ולמרות שככמובן שיש גם מקום של תסכול וקצת באסה על הסיטואציה,

אני גאה בעצמי ומרגישה הקלה עצומה שדיברתי את עצמי ולא נתתי למילים להקבר.

רציתי תשובות וקיבלתי אותן ועל זה אני גאה בעצמי. 

איכשהו דברים לא באים לי בקלות, בשביל להצליח אני צריכה להלחם 

ואולי זו פעם ראשונה, שאני באמת נלחמת מלחמה על משהו 

ומוציאה את עצמי כמה שאני יכולה החוצה. 

אם החיים שלי ימשיכו להתנהל כמו שהיו עד כה, כנראה שאני צריכה להתחיל 

ללמוד להיות ככה בהרבה יותר סיטואציות. 

כמובן לא מתוך מקום של להשפיל את עצמי,

אלא לדעת לדבר את האני שאני ואת הערך שבי.

הכל לטובה ומה שצריך לקרות יקרה 

ואני באמת מאמינה בזה בלב שלם.

"העבר שלי הוא החכמה המשמשת אותי כיום.

העתיד שלי הוא החוכמה שעוד אחווה. 

עלי להיות בהווה, כי כאן שוכנים החיים"

 (ג'ין אוליבר)

אני תמיד רוצה להיות שם. 

כי שם הכל יכול לקרות וכל האופציות פתוחות.

לפעמים הכל כבר ידוע ונותר רק לצפות. 

כרגע רוצה להיות שם, בעוד שבוע בדיוק-

במקום שבו כל התקוות יכולות לקרות

ולפעמים רוצה להיות אי שם בימים של הילדות. 

כשאני מגיעה לשם, 

אני רוצה להיות כאן, מה שעכשיו נהיה שם.

כי כשאני כאן אני מבינה שיש עוד על מה לעבוד 

וכאן הדמיון לא יכול לשחק באילו ונדמה לי, כדי לבנות עולמות.

כאן זאת מציאות ברורה וחדה- אולי נקרא לה שגרה. 

כשאני חושבת על שם, יש תקוות וכשאני מגיעה לשם, 

יש תקוות שמתנפצות ואז אני רוצה לחזור לכאן 

למקום שהתקוות עוד היו חיות. 

נכון שלמדתי לאחרונה להנות מהכאן. 

כולם אומרים שאני יותר רגועה ושמחה 

ובהחלט יותר טוב לי כאן. 

אני לאט לאט לומדת לחיות

אבל למה דווקא עכשיו, אני שוב כל כך נמשכת לשם

בלי שאף אחד הבטיח לי שהטוב יבוא משם. 

יש סיכוי גדול שאגלה ששם, לא הכל קורה כמו שרציתי

ומה אז? איזה שם חדש אבנה לי בדמיון? 

כן, אני תולה יותר מידי תקוות בשם הזה. 

צריכה לחזור להתפקס על העובדה שאני נמצאת כאן

וכל שם שנמצא לי בראש, הוא דמיון אחד גדול.

אין שום טעם לחשוב עליו אם בכאן אני לא יכולה לפעול. 

מותר לי לקוות ולהאמין אבל לא לחיות את השם, לחיות את הכאן. 

פשוט לחיות נכון.