"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

ההורים בחו"ל ואחותי שלחה אותי לקנות אוכל, באוטובוס אני יורדת כמה תחנות לפני ויורדת בקניון.

תמיד כשאני שם, בקניון הגדול והשטחי הזה, שהייתי קוראת לו "הבית השני שלי" עד לפני שנתיים

צפים בי תחושות שונות לגבי הזהות שלי, מי אני למה אני ואם אני עד כדי כך השתנתי כמו שהסביבה חושבת.

בדרכי הולכת את הדרך המוכרת לסניפון המזון המהיר של "המטבח של סימה" הנמצא בקומה השניה, אני הולכת כאילו אני הולכת בבית הספר הישן שלי,

מכירה כל חנות, כל מעבר וכל מדרגה נעה, פוסעת לי בדרך המוכרת והמנוכרת בעודי לובשת גרביוני תחרה, שיער כתום דהוי ונעלי נאצים.

נותנת למבטים העוברים לנוח עליי, זקנים מבוהלים אולי או נערות שטחיות שאו מביטות בקנאה או מביטות בלעג מוחלט לכך שאני לא נראת שייכת, מהר מאוד אני מוצאת את עצמי נכנסת לחנות בגדים שהייתה אהובה, מחייכת חיוך ביישן לכיוון הבגדים הנורמלים והאופנתיים ולוחשת להם בלב "תיקחו אותי לארץ המוכרת" ויודעת שאני יכולה לקנות פה חולצה שתגרום לי להרגיש כל כך זהה, כל כך דומה וכל כך בנוח, ואם היא בהנחה אז עוד יותר טוב.

טייצים, חולצות עדינות תחזירו לי בבקשה את המחליק והבלונד שאיבדתי, אל תשאירו אותי לבד עם המוזרה הזאת שבוהה בי בצד השני של המראה.

אני עולה מיואשת לקומה השניה, בולעת כל מבט ומבט על העוברים, מתמכרת לאט לתחושת הבושה שהופכת בבת-אחד לתחושה יפיפיה של זוהר ייחוד וביטחון עצמי, אני קונה "במטבח של סימה" קוסקוס, פירה ובשר גולש והולכת מהר לכיוון היציאה, בוחנת במהירות בדרך כל חנות וחנות, איזה חנות השתנתה ואיזה נשארה, שומעת באוזניות את ארקטיק מאנקיז שלי, שיחזירו אותי בכוח למי שאני באמת, או לא באמת, מרגישה תחושת עילוי מוזרה כזאת, שאני יותר טובה מכל הפאקצות החולפות, שומעת מוזיקה טובה יותר, לומדת בבית ספר מבין יותר ושאני עד כמה שאני יכולה להראות שונה אני הרבה יותר מגניבה מכולם או משהו כזה, בדרך חזרה למרות שהבית שלי הוא הליכה של עשר דקות משם החלטתי לקחת אוטובוס, להרגיש רחוקה, אולי יותר רחוקה ממה שחשבתי.