אפשר למנות את התקופות הרעות שלך כמו בדלי סיגריות, כמו מספר החוויות שהחמצת כשהיית עסוקה בלעשות אותן, יפות ומעוכות, ממש כמוך.
גוש של טבק ופילטר בפה וסיבוב מהיר וקליפר שגנבת מאסף.
אני חושבת שאני אוהבת אותך, אבל למה בעצם? זה לא בגלל הותק הקר שצברנו ביחד, תקופות שלמות שנפנפת אותי וציפית ממני להשתנות בהתאם לצרכים שלך, לא זה.
זה לא בגלל שאת עושה לי טוב, כי למעשה אין הרבה שגורמים לי לכעוס (חוץ מעצמי) ואת מעלה לי את העצבים ממש, כל פעם, כל ניאונס, כל משפט שאת אומרת.. בצורה בה כל דבר שאת מוציאה מפיך נשמע לעוס כאילו אמרו אותו מאות לפניך, ואת שמעת אותו מאיזה מישהו שאת חושבת שמגניב יותר מכל מה שאת מכירה והכרת ואת לועסת את זה, כמו שאת לועסת את כל מה שעטוף בצורה יפה, לא בצורה נוצצת וורודה, אלא שחורה ומקועקעת, כי את אופנה שחולפת, את עמדה זמנית, את שחוקה אבל אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך כי את מזכירה לי את עצמי, ואני לא אוהבת את עצמי, אולי אני כן, כי אני תמיד חושבת שאם אתה אוהב משהו אתה בעצם שונא אותו, ולהפך, קרה לכם שאהבתם מישהו ככה שלא הפסקתם לחשוב עליו וכל פעם שהוא לא סינכרן את הפעולות שלו אם מה שהיית רוצה שהוא יעשה את מקללת אותו בראשך "אני שונאת אותך!" (לא קרה? שיט) אבל אני לא, אני למעשה יותר מידי אוהבת. אוף.
להתמקד.
בהזדמנות אחרת את היית מגלגלת עיניים עבור אנשים "כמוך"
הרחבת האוזניים לא ירחיבו את האופקים הצרים שלך.
אני אוהבת אותך, אולי בגלל שאת הראשונה שהכרתי בעולם שהפך להיות כל כך מנוכר
ואת מוכרת לי, אני מכירה אותך, אני צופה מראש כל פעולה שלך ומשתעמת ומרותקת ממנה ביחד
את החברה הכי טובה שלי, ואת כללית מידי כדי למנות אותך בשמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
