"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

יואב, הוא בן 16, אבל בפעם הראשונה שראינו אותו חשבנו שהוא לפחות בן 20, זה כנראה בגלל הזקן השחור שלו ואולי זה בגלל שהוא מטר תשעים לפחות, אני לא יודעת, לא בדקתי, אבל משהו ביואב בהחלט הרגיש מבוגר, ויותר מאוחר, כשהסתבר שהוא בסך הכל עוד תלמיד חדש בתיכון לאומנות יפה בכיתה י"א, הוא הפך להיות המבוגר האחראי של החבורה וזה לא בגלל שזה הוא שתמיד קונה את האלכוהול למסיבות, וזה לא בגלל שזה תמיד אותו ששולחים לקנות סיגריות בקיוסק, זה היה בגלל שפשוט היה לו אכפת, בלי שום אינטרס, משהו שהיה נדיר כאן מאוד, בתיכון לאומנות יפה, בשכבת י"א ועוד יותר, בתוך "חבורת המגרש".

כל זה לא מנע מאיתנו להסתלבט על חשבונו של יואב, היינו צוחקים עליו, שהוא בעצם איש מבוגר שנשאר את כיתה י' חמש שנים לפחות, או שהוא סוכן מוסד שבא לחקור מקרוב את מצב הסמים בבית הספר, וזה היה יכול להיות הגיוני, בתחשב לעובדה שהוא בחר להסתובב איתנו, עם חבורת הידועים לשמצה, המחוששים, המגניבים בגרשיים, האלה שחוזרים מההפסקות עם ריח של שריפה בשדה טבק והאלה שמבריזים מכל שיעור שהמורה בו לא בקשר אישי עם אמא ואבא, או עם האמא האלמנה והאבא החורג, או הדודה שמשגיחה או האחות האחראית בבית.

אנחנו היינו לבד עד שיואב הגיע, חבורה של ילדים שמתעסקים בעצמם יותר ממה שהם מתעסקים בגלגול סיגריות, למרות שהעיסוק בשניהם היה כמעט באותה הרמה.

שקועים בעצמם עד מצב בו היית שואל לשלום חברך פעם בחודש ארוך שבו ביליתם יחד במגרש וגם זה, רק כדי שיביא לך סיגריה כי נגמר או שישאל אותך בחזרה מה שלומך, ואז היית מתחיל להוציא את הצער שלך החוצה, שהיה מסתכם בכך שהמערכת לא מבינה אותך. אבל איך אפשר לצפות ממשהו שאתה לא מסוגל להבין להבין אותך בחזרה, זה מה שתמיד "הרואין" הייתה אומרת.

יואב, פרץ דרך השער האחורי של המגרש ביום שני, אמצע ינואר, המבטים של היושבים המעושנים היו קצת מופתעים מנוכחתו, לקח להם כמה דקות להבין למה. "איפה היית?" שאל לופסקי. לופסקי הוא אולי החבר הכי ותיק בחבורת המגרש, הוא מכיר את המגרש והמגרש מכיר אותו, נדמה אפילו שבאחת המדרגות במגרש יש מקום שמתאים בדיוק לתחת הקטן שלו.

"אני לא מרגיש טוב, לא הייתי בבית ספר כבר חמישה ימים" אמר יואב בעייפות מורגשת

"אה" שאגה מיכל, "מה היה לך" אמרה בחצי שאלה חצי קביעה, אולי ההתעניינות הזאת שלה הייתה מתוך אינטרס שיתעניין בה בחזרה, כי מאז יוגב, השמיניסט שיצאה איתו עד לפני חודש נפרד ממנה באסאמאס, אף אחד לא הביע התעניינות בשלומה ואולי זה היה בגלל שאבא שלה, ז"ל, נפטר לפני שנה משפעת שרירותית, מאז היא מאוד רגישה לכל מה שנוגע למחלות, בכל מקרה בשני המקרים, השאלה שלה מתוך אינטרס, דבר שלא מפתיע במיוחד.

"אני חולה בכאבת" ענה יואב, הפרצוף שלו היה רציני מידי מכדי לפרש זאת בציניות.

הרואין ניסתה למצוא סימן של התבדחות בפניו של יואב, אך לא מצאה דבר.

"כאבת??" התפלא לוספקי

"כן, כאבת" חזר יואב

הרואין המשיכה לשחק עם מצית הלסביות שלה ומלמלה "פעם הכרתי מישהו שהייתה לו כאבת.. הוא לא יצא מזה.. עכשיו הוא באמריקה, לא חוזר לי למיילים." 

חבורת המגרש וענבר בפרט אהבו לקרוא לעמית יואלי "הרואין", אולי זה היה בגלל החולמניות הכרונית שלה, היא הייתה יכולה לנהל שיחה אנושית רק אם התעסקה עם חפץ במקביל ותמיד התחמקה מקשר עין. הציור היה אהבתה היחידה, לפחות הדבר היחידי שאהבה שחבורת המגרש ידעה עליו. הייתה "הרואין" יודעת להעביר את המציאות לדף יותר מדויק ממה שאמנים רבים וטובים ניסו ללמוד בכל במשך ההיסטוריה, אבל הציורים שלה מסתכמים בדרך כלל בבנות ערומות תלויות מהתקרה, בנות ערומות שחונקות את עצמן, בנות ערומות שבוכות על בנות ערומות אחרות ועוד. הם ידעו את זה ואת זה ושהיא אוהבת לרקוד, אבל היא רוקדת זוועה ממש, תנועות גמלוניות וידיים רזות שמטפתלות לכל עבר ללא קשר לקצב המוזיקה, והתנועות הקטנות שלה ברגליים פשוט הרגיזו את כולם, במיוחד את ענבר, היא הייתה קלמזי מהלך, גם בלי להלך, ולכן סך כל מעשיה היו להדליק סיגריה, לעשן אותה בצורה קלמזית ככל האפשר ולמלמל לעצמה דברים חשובים והערות.

הכאבת הייתה התפנית החדה ביותר שקרתה לחבורה הזאת במשך כל החיים שלהם כפרט ובמשך כל הזמן שלהם כקבוצה, למעשה עד שהופיעה הכאבת, אף אחד מסובבי המגרש לא ידע דבר אחד על השני מלבד פרטים שטחיים בלבד, ולפני המחלה, אף אחד מיושבי המגרש לעולם לא היה מעלה בדעתו שלכל חבריו בעלי הציפורניים הצהובות, אליהם הוא התרגל, יש עולם עשיר בתוכו, יותר מכל מה שהיה מסוגל להכיל, ומאז אותו המקרה, לא הייתה זו רק ההתמכרות של החבורה לחומרים מסוכנים שאיחדה אותם, אלא הייתה זאת ההשתתוקקות לצאת מהסבל הכללי שאפף את כולם, אם ידעו זאת או לא.