"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

אם תצטרכו להסביר למה אתם אוהבים את האנשים האהובים עליכם, תצליחו?

אני רוצה שתחשבו על הבן אדם האהוב עליכם. ותחשבו למה אתם אוהבים אותו.

עכשיו,

האם ניתן להסביר זאת במילים?

האם אפשר להסביר אנשים במילים?

האם יש מספיק מילים כדי לתאר רגשות ותחושות?

האם מילים מסגלות לתאר רגשות?

האם קיימת סיבתיות בקשריים בין אישיים?

מה זה אומר עליך אם אתה מסוגל להסביר למה אתה אוהב בן אדם? האם זה הופך אותך לבן אדם רע, אינטרסנטי, לאהוב חבר כי הוא מקשיב לך, או גורם לך לתחושת ביטחון וכדומה?

האם אנחנו מספיק כנים עם עצמנו כדי למנות סיבות?

הרבה פעמים אני מרגישה שלחברים שלי כבר לא מתאים להיות חברים שלי כשאני על ריטלין, כי אז אני לא חיונית ולא מתקשרת כל כך ולא נעימה.

הם יכולים לברוח החוצה ולא לחשוב פעמיים כשהם יודעים שאני על ריטלין, וזה גורם לי לכעוס ולתהות, אז למה הם חברים שלי מההתחלה, למה רק מתאים להם להיות לידי כשאני מדברת, צוחקת, ובעצם נותנת להם איזה אינטרס להיות חברים שלי. אני כיפית, אני מתעניינת, נעים להם להיות בחברתי, וכשזה לא מתאים להם, לא משרת להם איזה אינטרס, אני נשארת לבד. ככה לפחות אני מרגישה.

בנוסף, יוצא שאני מקבלת הודעות של "יו בואיייי משעמם לי לבד... לא נפגשתי עם אף אחד כבר 4 ימים"  לדוגמא או "בואי לבימה אני וענבר מחפשות אנשים". וזאת ההרגשה הכי נוראית בעולם, לדעת שבמקומך, זה היה יכול להיות כל אחד אחר, ושבמקרה הכי גרוע- או שאני האופציה האחרונה או שאני פשוט עוד פרצוף שנבחר באופן שרירותי בין עשרות פרצופים, שבמקרה, יכול לבוא להפגש, והפלא בפלא- לשרת אינטרס והוא האינטרס הגדול והעיקרי ביותר, השולט העולם מאז תולדות האנושות- לא להיות לבד.

אני באמת חושבת שכל החברים שלי/ האנשים מסביבי נמצאים שם מתוך אינטרס, רק כי זה מתאים להם, ואם נניח החבר הכי טוב שלי איתי זה כי עמוק בתוך תוכו הוא אוהב אותי כי אני גורמת לו להרגיש ביטחון או נוחות, וברגע שאני לא אגרום לו להרגיש בנוח יותר הוא כבר לא יהיה חבר שלי. מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא יהיה חבר של מישהו אם זה לא היה משרת לו אינטרס.

יש תפנית.

דיברתי על זה עם החבר הכי טוב שלי. הוא אמר שהוא אוהב אותי בתור מי שאני, שהוא לא מוצא סיבתיות לאהבה שלו אליי ושאני לא משרתת לו שום אינטרס. אני לוקחת את זה בחשבון, בהנחה והוא לגמרי כנה.

אני כן מאמינה שיש הבדל בין לראות בן אדם במהלך של גורמים "ההומו, הנחמד, שנותן לי להעתיק שיעורי בית" לדוגמא,

לבין לראות בין אדם בצורה בלתי אמצעית, בלי יכולת לפרק אותו לגורמים, כי האדם הוא מכלול גדול מידי כדי להגדיר אותו.

האם אתה יכול לראות בן אדם בצורה בלתי אמצעית ולא לאהוב אותו? 

האם אתה יכול לאהוב בן אדם באמת ולא לראות אותו בצורה בלתי אמצעית? אלא רק כמכלול של הגדרות?

אלו שאלות גדולות מאוד ואני מניחה שיקח לי מסע שלם כדי להתחיל לענות עליהם, אבל מה שאני כן יודעת זה שאין מילים שיהיו מסוגלות לתאר את האדם שאתה מכיר ואוהב כל כך, ואין גם שום מילים שתוכל בהן לתאר את עצמך,

אבל אני כן יודעת, זה שלא אטרח חברה של מישהי שלמדה איתי בבית ספר הקודם, כי היא פשוט מאוד, לא מעניינת אותי, לא נותנת לי שום אינטרס לרצות לראות אותה בצורה בלתי אמצעית. האם זה הופך אותי לבן אדם רע? 

אני חושבת שנדירים האנשים בעולם הזה שלא תתן להם כלום והם יאהבו אותך בכל מקרה, רוב האנשים יעזבו אותך ברגע שיוכלו ברגע שלא תשרת להם אינטרס (אני לא מדברת על משפחה, הם חייבים) ואם לא יעזבו אותך אז אולי כי לא נעים להם, כי הם לא רוצים להרגיש רע עם עצמם, עקרונות של מוסר פנימי וכו, שזה גם אינטרס, להרגיש בן אדם טוב, שעוזר ותומך ללא תמורה. בעולם הזה אין לאנשים סבלנות לחיות ללא מניעים. 

בבקשה, תשכנעו אותי אחרת.

מוזמנים גם במייל- [email protected]

מאז שהתחלתי ללמוד מתמטיקה היו לי קשיים, אני זוכרת שבכיתה א' או ב' פתרתי שיעורים עם אחת הסייעות במועדונית, היא שאלה אותי מה זה 5 ועוד עשר ואמרתי לה חמישים, היא לא הפסיקה לשאול, "5 ועוד עשר" -"חמישים", "5 ועוד עשר" -"חמישים" ככה אולי חצי שעה עד שהבנתי שזה בעצם 15, ואני חושבת שהיא אפילו רמזה לי שזה לכיוון העשרה. לא הייתה לי מוטיבציה, לא האמנתי שאני יכולה ללמוד כי לא הצלחתי לפתור תרגילים, לא הייתי מכינה שיעורי בית, כל יום אמא הייתה שואלת אותי אם יש שיעורים והייתי אומרת לה שלא, לפני מבחנים סבתא שלי הייתה יושבת איתי חזק והייתי קולטת מה שהייתי קולטת, עד אמצע כיתה ג' בו נסעתי עם המשפחה לגרמניה, ללא ברירה נאלצתי לקחת ספרי מתמטיקה, ואבא שלי כלכלן ורואה חשבון במקצוע פתר איתי חוברות שלמות עד שקיבולת הדמעות שלי נגמרה, אבא אומר שעד אותה הנסיעה לא ידעתי מה זה ארבע כפול שתיים.

אבא היה יושב איתי לפני כל מבחן ומבחן עד כיתה ח', ואני, שסובלת מהפרעת קשב קשה שלא אובחנה, וקושי פסיכולוגי שהתפתח עם השנים לכל דבר עם מספרים, בכיתי את נשמתי עד שלא היה כבר מה, מקיאה נוסחאות ומקבלת בקושי שמונים. בשנתיים האחרונות עקב טיפול פסיכולגי שאני עוברת וכדורי רטלין אבא כבר לא במסגרת המתמטיקה וללא ברירה נאלץ המתמטיקאי הדגול לשלוח את בתו הקטנה ל3 יחידות.

עכשיו, אני בכיתה י', מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ובחודש הבא אעשה שתי בגרויות, ואני תוהה למה.

למה אני צריכה ללמוד את זה? למה נוסחאות במתמתיקה הולכות לקבוע לי את המעמד בחיים? כשאהיה גדולה ארצה לעסוק באומנות, אני לא חושבת שאני צריכה את זה בשביל זה, אני לא צריכה שהדבר אני הכי גרועה בו בעולם יהיה מדד להצלחה שלי, אני שואלת הרבה מורים למה אני צריכה לדעת מתמטיקה והם אומרים לי שזה משפר את החשיבה המתמטית, אז עם כל הכבוד אני לא רוצה חשיבה מתמטית! לא רוצה להיות רובוט! רוצה חשיבה אומנותית מופשטת כמו שאני מנסה לטפח וגם אם כן רציתי, כאילו שנוסחאת הושרשים או סינוס או טאנגנס יעזרו לי לשפר משהו, בחיאת ראבק.

אפשר להגיד אותו דבר עם היסטוריה, אני נורא אוהבת היסטוריה, אבל איך שמלמדים היסטוריה במערכת החינוך זה זוועה.. קיבלתי השנה מורה לא כל כך מעניין למקצוע, נדמה כי הוא בעצמו לא רוצה להיות שם, הוא הכתיב לנו חומר מספר הלימוד, ורק לפני חודש קיבלנו את המיקוד לבגרות בו הורידו נושאים רבים משלמדנו והוסיפו כאלה שלא נתנו אליהם דגש, ואני לא מבינה למה אני צריכה להקיא את החומר הדי משעמם הזה (ברצינות עד כמה אפשר ללמוד על כמה העם היהודי מסכן) במקום אולי למצוא בו עיניין או משהו כזה, טוב כנראה אני מבקשת יותר מידי, כך גם במחשבת ישראל, לשון (שהורידו בו במיקוד את שם המספר, דבר שמגוחך לדעתי, כי מה יותר חשוב לדעת את ביניין חפיץ או לדעת איך לדבר נכון עברית?) וכו.
מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ואני עוד לא יודעת שתי נושאים שלמים, וכבר חודש אני לומדת באינטנסיביות מתמטיקה, כנראה שאתחיל את המבחן ממאה במקרה הטוב. אני מעוצבנת, אני מיואשת, אני לא מאמינה שיש לי סיכוי להצליח, למרות שחשבתי שיש לי.

אבל זה רק מתמטיקה נכון? יהיה טוב, נכון? אז אקבל ציון נמוך, כמו שקיבלתי כל חיי, זה בטוח יגרום לי להאמין בעצמי וביכולות שלי, כמו ביסודי, אוהב את מערכת החינוך הנפלאה, ארגיש גאה שגרמתי לאבא לחשוב שיצא ממני משהו. כנראה שפשוט אפתור תרגילים עד שלא יוכל יותר, ואשלים עם העובדה שיש דברים שאני לא טובה בהם, ויש דברים שאני טובה יותר, כמו אומנות, מזל שאני לומדת אומנות בבית ספר וחבל שזה לא ממש משנה משהו לאבא.

אמרתי לה הו מותק בואי נקים כבר משפחה

אני אהיה האבא ואת תהיי לי יופי של שפחה

תבשלי את המרק ותטגני את הקציצות

לך תהיה מחבת גדולה ולי מנוי לידיעות

משתלם להיות אשתי רק תשאלי את העובדים

אני נותן להם חופשות לידה, מחלה ומילואים

משלם בזמן ארנונה, מזונות וגם מיסים

תכשיטים קונה בשפע, המוכרים בשוק יודעים

אני אוהבת אותך הפועל והאישה והילדים

אפנטז על יונית לוי בזמן שתשארי עם הכלים

תתחתני איתי יפיופה, יש לי זרעים איכותיים

אני לא מבקש הרבה אך מותק,

כשכל יום אחזור הביתה בתשע ועשרים

אני מצפה למינימום שטיח אדום אהבה וחיבוקים.

אולי עדיף כלום, בשביל מה בכלל

זאת אומרת, אני יכתוב כאן משהו, אני ינסה שהוא יהיה אישי

אבל לא אישי מידי, כדי שאני לא ירגיש מנוצלת כשאנשים שאני מכירה יקראו את זה

אז רצוי שזה יהיה מופשט כזה, שיעביר יותר רעיון מאשר סיפור, ואז אני יוכל להרגיש אומנותית

ובנוסף רק אנשים שבאמת רוצים להתעמק יתעמקו ואני ירגיש שלמישהו באמת אכפת ממה שאני כותבת או עושה

התגובות אם יהיו, יהיו תגובות שמנסות "לעזור" לי או לתת לי פרספקטיבה אחרת על המצב,

למרות שתכלס אתם ממש לא מחדשים לי כלום, אבל אני אוהבת שמגיבים לי, בגלל זה יש לי בלוג האמת

אם שמתם לב אז רק אנשים בעלי בלוג יכולים להגיד לי, ככה שזה לא שאני אוהבת שמגיבים לי

זה שאני אוהבת שמגיבים לי דברים טובים.

זה חסום בכלל שהיו מגיבים תגובות ממש מרושעות ואישיות מ"ללא שם" כזה מישהו שמכיר מקרוב ומנסה לפגוע, ואין לי בטחון עצמי כמו של ניב

שיכול פשוט להגיב בחזרה תגובות שנונות.

זה כמו המיצג ההוא של מרינה אברמוביץ' שהיא עמדה שש שעות בלי לזוז ולידה היו מונחים חפצים כמו נוצה או ורד ואפילו סכין ואקדח

וככל שהזמן עבר אנשים באמת התחילו להיות אלימים, אפילו אחד כיוון לה אקדח לראש אבל איזה מישהו אחר כמובן לא נתן לזה לקרות

ואז אחרי שש שעות כשהיא ניגשה לאותם האנשים הם פשוט ברחו, כי לאנשים קשה מאוד להתמודד עם מלחמה מהצד השני,

אז כמה קל זה פשוט להגיב בללא שם דברים אישים ופוגענים כמו "תפסיקי לעשן סיגריות שגדולות יותר מהפרצוף שלך"

או "אם יש לך מצלמה ב4000 שקל, זה לא ממש חבל שאת לא יודעת איך להשתמש בה?".

בנושא אחר, עשיתי לי כמה ימים שבהם ראיתי הרבה סרטים שרציתי לראות ולא יצא לי , זה היה סגירת מעגל מטופשת לראות את פייט קלאב ראשון ומר אף-אחד אחרון, לא אחרון, פשוט סיימתי לראות אותו לפני עשרים דקות. זאת היה סגירת מעגל מטופשת כזאת כי ג'ארד לטו משחק בשני הסרטים וגם חלק מהפס קול מאוד דומה, אולי גם קצת המסר אבל זה משהו אחר.. לא יודעת.

אני בסדר

אין משהו ממש מיוחד

לא צריכה עיר תחתית כדי להרגיש שייכת

ולא מדממת כדי להרגיש בשליטה

יש לי שיער ג'ינג'י קצר ואני בעיקר מנסה להיות שונה, מיוחדת זאת אומרת

אני בת 15 כבר שלושה גילאים

ואני אוהבת לאהוב למרות שאני שונאת את זה

אני דני, אני קטנה, אני כמו כולם אולי

מפחיד אותי להיות כמו כולם

אני אוהבת את מה שכולם אוהבים

אני שונאת אלימות ומלחמות

אבל זה בטח מה שכולם שונאים, לא?

כנראה שלא.

חבל.

בשביל מה בכלל, אולי עדיף כלום,

זה ישאר עד הבוקר ואז יעבור לטיוטות וגם מי בכלל קורא דבר ארוך כזה, לא אני

אולי כן ישאר אם אני יחליט שאני שמה זין או כי בכל זאת אני יקבל הערה נחמדה

זה נוראי מצדי להתחנן לתשומת לב, הרי כולנו כאלה, זה הופך אותי לילדותית אם אני כותבת את זה או אומרת את זה בקול רם?

זה יצא אישי מידי, כנראה שלא ממש אכפת לי להרגיש מנוצלת.