אם תצטרכו להסביר למה אתם אוהבים את האנשים האהובים עליכם, תצליחו?
אני רוצה שתחשבו על הבן אדם האהוב עליכם. ותחשבו למה אתם אוהבים אותו.
עכשיו,
האם ניתן להסביר זאת במילים?
האם אפשר להסביר אנשים במילים?
האם יש מספיק מילים כדי לתאר רגשות ותחושות?
האם מילים מסגלות לתאר רגשות?
האם קיימת סיבתיות בקשריים בין אישיים?
מה זה אומר עליך אם אתה מסוגל להסביר למה אתה אוהב בן אדם? האם זה הופך אותך לבן אדם רע, אינטרסנטי, לאהוב חבר כי הוא מקשיב לך, או גורם לך לתחושת ביטחון וכדומה?
האם אנחנו מספיק כנים עם עצמנו כדי למנות סיבות?
הרבה פעמים אני מרגישה שלחברים שלי כבר לא מתאים להיות חברים שלי כשאני על ריטלין, כי אז אני לא חיונית ולא מתקשרת כל כך ולא נעימה.
הם יכולים לברוח החוצה ולא לחשוב פעמיים כשהם יודעים שאני על ריטלין, וזה גורם לי לכעוס ולתהות, אז למה הם חברים שלי מההתחלה, למה רק מתאים להם להיות לידי כשאני מדברת, צוחקת, ובעצם נותנת להם איזה אינטרס להיות חברים שלי. אני כיפית, אני מתעניינת, נעים להם להיות בחברתי, וכשזה לא מתאים להם, לא משרת להם איזה אינטרס, אני נשארת לבד. ככה לפחות אני מרגישה.
בנוסף, יוצא שאני מקבלת הודעות של "יו בואיייי משעמם לי לבד... לא נפגשתי עם אף אחד כבר 4 ימים" לדוגמא או "בואי לבימה אני וענבר מחפשות אנשים". וזאת ההרגשה הכי נוראית בעולם, לדעת שבמקומך, זה היה יכול להיות כל אחד אחר, ושבמקרה הכי גרוע- או שאני האופציה האחרונה או שאני פשוט עוד פרצוף שנבחר באופן שרירותי בין עשרות פרצופים, שבמקרה, יכול לבוא להפגש, והפלא בפלא- לשרת אינטרס והוא האינטרס הגדול והעיקרי ביותר, השולט העולם מאז תולדות האנושות- לא להיות לבד.
אני באמת חושבת שכל החברים שלי/ האנשים מסביבי נמצאים שם מתוך אינטרס, רק כי זה מתאים להם, ואם נניח החבר הכי טוב שלי איתי זה כי עמוק בתוך תוכו הוא אוהב אותי כי אני גורמת לו להרגיש ביטחון או נוחות, וברגע שאני לא אגרום לו להרגיש בנוח יותר הוא כבר לא יהיה חבר שלי. מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא יהיה חבר של מישהו אם זה לא היה משרת לו אינטרס.
יש תפנית.
דיברתי על זה עם החבר הכי טוב שלי. הוא אמר שהוא אוהב אותי בתור מי שאני, שהוא לא מוצא סיבתיות לאהבה שלו אליי ושאני לא משרתת לו שום אינטרס. אני לוקחת את זה בחשבון, בהנחה והוא לגמרי כנה.
אני כן מאמינה שיש הבדל בין לראות בן אדם במהלך של גורמים "ההומו, הנחמד, שנותן לי להעתיק שיעורי בית" לדוגמא,
לבין לראות בין אדם בצורה בלתי אמצעית, בלי יכולת לפרק אותו לגורמים, כי האדם הוא מכלול גדול מידי כדי להגדיר אותו.
האם אתה יכול לראות בן אדם בצורה בלתי אמצעית ולא לאהוב אותו?
האם אתה יכול לאהוב בן אדם באמת ולא לראות אותו בצורה בלתי אמצעית? אלא רק כמכלול של הגדרות?
אלו שאלות גדולות מאוד ואני מניחה שיקח לי מסע שלם כדי להתחיל לענות עליהם, אבל מה שאני כן יודעת זה שאין מילים שיהיו מסוגלות לתאר את האדם שאתה מכיר ואוהב כל כך, ואין גם שום מילים שתוכל בהן לתאר את עצמך,
אבל אני כן יודעת, זה שלא אטרח חברה של מישהי שלמדה איתי בבית ספר הקודם, כי היא פשוט מאוד, לא מעניינת אותי, לא נותנת לי שום אינטרס לרצות לראות אותה בצורה בלתי אמצעית. האם זה הופך אותי לבן אדם רע?
אני חושבת שנדירים האנשים בעולם הזה שלא תתן להם כלום והם יאהבו אותך בכל מקרה, רוב האנשים יעזבו אותך ברגע שיוכלו ברגע שלא תשרת להם אינטרס (אני לא מדברת על משפחה, הם חייבים) ואם לא יעזבו אותך אז אולי כי לא נעים להם, כי הם לא רוצים להרגיש רע עם עצמם, עקרונות של מוסר פנימי וכו, שזה גם אינטרס, להרגיש בן אדם טוב, שעוזר ותומך ללא תמורה. בעולם הזה אין לאנשים סבלנות לחיות ללא מניעים.
מאז שהתחלתי ללמוד מתמטיקה היו לי קשיים, אני זוכרת שבכיתה א' או ב' פתרתי שיעורים עם אחת הסייעות במועדונית, היא שאלה אותי מה זה 5 ועוד עשר ואמרתי לה חמישים, היא לא הפסיקה לשאול, "5 ועוד עשר" -"חמישים", "5 ועוד עשר" -"חמישים" ככה אולי חצי שעה עד שהבנתי שזה בעצם 15, ואני חושבת שהיא אפילו רמזה לי שזה לכיוון העשרה. לא הייתה לי מוטיבציה, לא האמנתי שאני יכולה ללמוד כי לא הצלחתי לפתור תרגילים, לא הייתי מכינה שיעורי בית, כל יום אמא הייתה שואלת אותי אם יש שיעורים והייתי אומרת לה שלא, לפני מבחנים סבתא שלי הייתה יושבת איתי חזק והייתי קולטת מה שהייתי קולטת, עד אמצע כיתה ג' בו נסעתי עם המשפחה לגרמניה, ללא ברירה נאלצתי לקחת ספרי מתמטיקה, ואבא שלי כלכלן ורואה חשבון במקצוע פתר איתי חוברות שלמות עד שקיבולת הדמעות שלי נגמרה, אבא אומר שעד אותה הנסיעה לא ידעתי מה זה ארבע כפול שתיים.
אבא היה יושב איתי לפני כל מבחן ומבחן עד כיתה ח', ואני, שסובלת מהפרעת קשב קשה שלא אובחנה, וקושי פסיכולוגי שהתפתח עם השנים לכל דבר עם מספרים, בכיתי את נשמתי עד שלא היה כבר מה, מקיאה נוסחאות ומקבלת בקושי שמונים. בשנתיים האחרונות עקב טיפול פסיכולגי שאני עוברת וכדורי רטלין אבא כבר לא במסגרת המתמטיקה וללא ברירה נאלץ המתמטיקאי הדגול לשלוח את בתו הקטנה ל3 יחידות.
עכשיו, אני בכיתה י', מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ובחודש הבא אעשה שתי בגרויות, ואני תוהה למה.
למה אני צריכה ללמוד את זה? למה נוסחאות במתמתיקה הולכות לקבוע לי את המעמד בחיים? כשאהיה גדולה ארצה לעסוק באומנות, אני לא חושבת שאני צריכה את זה בשביל זה, אני לא צריכה שהדבר אני הכי גרועה בו בעולם יהיה מדד להצלחה שלי, אני שואלת הרבה מורים למה אני צריכה לדעת מתמטיקה והם אומרים לי שזה משפר את החשיבה המתמטית, אז עם כל הכבוד אני לא רוצה חשיבה מתמטית! לא רוצה להיות רובוט! רוצה חשיבה אומנותית מופשטת כמו שאני מנסה לטפח וגם אם כן רציתי, כאילו שנוסחאת הושרשים או סינוס או טאנגנס יעזרו לי לשפר משהו, בחיאת ראבק.
אפשר להגיד אותו דבר עם היסטוריה, אני נורא אוהבת היסטוריה, אבל איך שמלמדים היסטוריה במערכת החינוך זה זוועה.. קיבלתי השנה מורה לא כל כך מעניין למקצוע, נדמה כי הוא בעצמו לא רוצה להיות שם, הוא הכתיב לנו חומר מספר הלימוד, ורק לפני חודש קיבלנו את המיקוד לבגרות בו הורידו נושאים רבים משלמדנו והוסיפו כאלה שלא נתנו אליהם דגש, ואני לא מבינה למה אני צריכה להקיא את החומר הדי משעמם הזה (ברצינות עד כמה אפשר ללמוד על כמה העם היהודי מסכן) במקום אולי למצוא בו עיניין או משהו כזה, טוב כנראה אני מבקשת יותר מידי, כך גם במחשבת ישראל, לשון (שהורידו בו במיקוד את שם המספר, דבר שמגוחך לדעתי, כי מה יותר חשוב לדעת את ביניין חפיץ או לדעת איך לדבר נכון עברית?) וכו. מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ואני עוד לא יודעת שתי נושאים שלמים, וכבר חודש אני לומדת באינטנסיביות מתמטיקה, כנראה שאתחיל את המבחן ממאה במקרה הטוב. אני מעוצבנת, אני מיואשת, אני לא מאמינה שיש לי סיכוי להצליח, למרות שחשבתי שיש לי.
אבל זה רק מתמטיקה נכון? יהיה טוב, נכון? אז אקבל ציון נמוך, כמו שקיבלתי כל חיי, זה בטוח יגרום לי להאמין בעצמי וביכולות שלי, כמו ביסודי, אוהב את מערכת החינוך הנפלאה, ארגיש גאה שגרמתי לאבא לחשוב שיצא ממני משהו. כנראה שפשוט אפתור תרגילים עד שלא יוכל יותר, ואשלים עם העובדה שיש דברים שאני לא טובה בהם, ויש דברים שאני טובה יותר, כמו אומנות, מזל שאני לומדת אומנות בבית ספר וחבל שזה לא ממש משנה משהו לאבא.
הייתי השבוע באילת וישבתי על החוף וביקשתי חומוס וקיבלתי צלחת חומוס באמת נורא יפה אבל ידעתי לזהות שזה מהסופר
וזה לא מה שרציתי עם כל הכבוד! הייתי יכולה כבר ללכת לסופר, לקנות חומוס אחלה, לקחת אותו עם כפית לחוף ים ולשבת!
איזה חומוסיות יהיו פתוחות עכשיו? עכשיו שבת בערב בטח הכל פתוח.
אולי אני יבקש מאבא שיקח אותי עכשיו.
עוד דברים שהיו באילת
חרא
סתם היה ממש נחמד
רק המטומטם הזה נמצא לי כל היום בראש (סתם.. נו.. לא מטומטם)
אבל, עם כל יום שעובר אני מרגישה פחות מפודחת
ואולי, עוד חודש אני בכלל לא יבין מה היה כל העיניין הזה?!
חוץ מזה, אתמול הייתי בגינה שלנו מאחורי המכולת, איפה שיש את המכשירי כושר, וישבתי בספסל שלנו
ולא הרגשתי כלום
חוץ מזה שהרגשתי חרא.
חלמתי חלום לפני כמה ימים שיש מלחמה, ממש ברחוב שלי,
היה רעש של פצצות ועשן ובכי, אז אני ואמא רצנו ואז בדרך פגשנו את חברת הילדות שלי עמית,
החלטנו ללכת למקלט לבית שלה והיה ממש טיל גדול מהשמים ברחוב שלנו,
ופתאום לא מצאנו את אמא, והמקלט היה סגור, אז רצנו אני ועמית, בלי לחשוב. רציתי שנברח הכי רחוק שרק אפשר, מהשכונה, מהרחוב, מהמדינה. אחרי כמה דקות של ריצה הגענו לתחנת רכבת האוניברסטיה שבכלל לא נראת כמו תחנת רכבת האוניברסיטה, יותר כמו תחנת רכבת משנות העשרים, שעולים עליה חיילים למלחמה ונפרדים מנשותיהם הבוכיות.
טיפסנו על תחנת הרכבת ונתנו לנו לעלות לרכבת בלי תשלום עקב המצב הבטחוני.
התחנה הסופית של הרכבת הייתה לוד (וזה בכלל לא היה רכבת כמו רכבת ישראל, זה יותר קרונים אפורים וישנים כאלה)
ואז מלוד רצינו לקחת עוד רכבת, וכבר חשבתי איך להשיג כסף, חשבתי על לשיר, אבל אז נזכרתי שאני לא יודעת לשיר, אז חשבתי כבר לצייר אנשים, ואז פתאום סבתא ואחותי גלי צצו והרסו לי את כל התוכנית לצייר אנשים ולהרוויח כסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
