מאז שהתחלתי ללמוד מתמטיקה היו לי קשיים, אני זוכרת שבכיתה א' או ב' פתרתי שיעורים עם אחת הסייעות במועדונית, היא שאלה אותי מה זה 5 ועוד עשר ואמרתי לה חמישים, היא לא הפסיקה לשאול, "5 ועוד עשר" -"חמישים", "5 ועוד עשר" -"חמישים" ככה אולי חצי שעה עד שהבנתי שזה בעצם 15, ואני חושבת שהיא אפילו רמזה לי שזה לכיוון העשרה. לא הייתה לי מוטיבציה, לא האמנתי שאני יכולה ללמוד כי לא הצלחתי לפתור תרגילים, לא הייתי מכינה שיעורי בית, כל יום אמא הייתה שואלת אותי אם יש שיעורים והייתי אומרת לה שלא, לפני מבחנים סבתא שלי הייתה יושבת איתי חזק והייתי קולטת מה שהייתי קולטת, עד אמצע כיתה ג' בו נסעתי עם המשפחה לגרמניה, ללא ברירה נאלצתי לקחת ספרי מתמטיקה, ואבא שלי כלכלן ורואה חשבון במקצוע פתר איתי חוברות שלמות עד שקיבולת הדמעות שלי נגמרה, אבא אומר שעד אותה הנסיעה לא ידעתי מה זה ארבע כפול שתיים.
אבא היה יושב איתי לפני כל מבחן ומבחן עד כיתה ח', ואני, שסובלת מהפרעת קשב קשה שלא אובחנה, וקושי פסיכולוגי שהתפתח עם השנים לכל דבר עם מספרים, בכיתי את נשמתי עד שלא היה כבר מה, מקיאה נוסחאות ומקבלת בקושי שמונים. בשנתיים האחרונות עקב טיפול פסיכולגי שאני עוברת וכדורי רטלין אבא כבר לא במסגרת המתמטיקה וללא ברירה נאלץ המתמטיקאי הדגול לשלוח את בתו הקטנה ל3 יחידות.
עכשיו, אני בכיתה י', מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ובחודש הבא אעשה שתי בגרויות, ואני תוהה למה.
למה אני צריכה ללמוד את זה? למה נוסחאות במתמתיקה הולכות לקבוע לי את המעמד בחיים? כשאהיה גדולה ארצה לעסוק באומנות, אני לא חושבת שאני צריכה את זה בשביל זה, אני לא צריכה שהדבר אני הכי גרועה בו בעולם יהיה מדד להצלחה שלי, אני שואלת הרבה מורים למה אני צריכה לדעת מתמטיקה והם אומרים לי שזה משפר את החשיבה המתמטית, אז עם כל הכבוד אני לא רוצה חשיבה מתמטית! לא רוצה להיות רובוט! רוצה חשיבה אומנותית מופשטת כמו שאני מנסה לטפח וגם אם כן רציתי, כאילו שנוסחאת הושרשים או סינוס או טאנגנס יעזרו לי לשפר משהו, בחיאת ראבק.
אפשר להגיד אותו דבר עם היסטוריה, אני נורא אוהבת היסטוריה, אבל איך שמלמדים היסטוריה במערכת החינוך זה זוועה.. קיבלתי השנה מורה לא כל כך מעניין למקצוע, נדמה כי הוא בעצמו לא רוצה להיות שם, הוא הכתיב לנו חומר מספר הלימוד, ורק לפני חודש קיבלנו את המיקוד לבגרות בו הורידו נושאים רבים משלמדנו והוסיפו כאלה שלא נתנו אליהם דגש, ואני לא מבינה למה אני צריכה להקיא את החומר הדי משעמם הזה (ברצינות עד כמה אפשר ללמוד על כמה העם היהודי מסכן) במקום אולי למצוא בו עיניין או משהו כזה, טוב כנראה אני מבקשת יותר מידי, כך גם במחשבת ישראל, לשון (שהורידו בו במיקוד את שם המספר, דבר שמגוחך לדעתי, כי מה יותר חשוב לדעת את ביניין חפיץ או לדעת איך לדבר נכון עברית?) וכו.
מחר יש לי מתכונת ראשונה במתמטיקה, ואני עוד לא יודעת שתי נושאים שלמים, וכבר חודש אני לומדת באינטנסיביות מתמטיקה, כנראה שאתחיל את המבחן ממאה במקרה הטוב. אני מעוצבנת, אני מיואשת, אני לא מאמינה שיש לי סיכוי להצליח, למרות שחשבתי שיש לי.
אבל זה רק מתמטיקה נכון? יהיה טוב, נכון? אז אקבל ציון נמוך, כמו שקיבלתי כל חיי, זה בטוח יגרום לי להאמין בעצמי וביכולות שלי, כמו ביסודי, אוהב את מערכת החינוך הנפלאה, ארגיש גאה שגרמתי לאבא לחשוב שיצא ממני משהו. כנראה שפשוט אפתור תרגילים עד שלא יוכל יותר, ואשלים עם העובדה שיש דברים שאני לא טובה בהם, ויש דברים שאני טובה יותר, כמו אומנות, מזל שאני לומדת אומנות בבית ספר וחבל שזה לא ממש משנה משהו לאבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
