שיחה
מחברה רחוקה. חברת ילדות. זה לא שהיא חברה כמו שאר החברות, שיודעת עליי דברים ואני
יודעת עליה, ואנחנו פה בזמנים קשים, ויפים, ותומכות אחת בשנייה. אבל היא חברת
ילדות. נולדנו בהפרש של חודש, בית ליד בית, ובילדותנו היינו חברות. היום, כשאנחנו
בנות 26 אוטוטו, אנחנו לא חברות. אבל עדיין ישנו הקשר הזה, שכנראה תמיד יהיה שם
ברקע. והיום , ה-20.12.13, יום שישי ב-9 בבוקר אני מקבלת ממנה שיחה, אחרי תגובה
שלי אליה אתמול בערב בפייסבוק.
אני
מאמינה שדברים קורים מסיבה מסוימת, ושלדברים שקורים לנו יש השפעה עלינו. אני לא
אהיה נאיבית ואגיד השפעה מכרעת, או כזאת שמשנה את עולמנו, אבל הם משפיעים בדברים
הקטנים. והשיחה הזו הזכירה לי כמה דברים שכנראה לא כל כך זכרתי, או שכנראה שכחתי
את שמם. והם נקראים אמביציה, ושאפתנות. וההיפך מבינוניות. וכמה שהאנשים בסביבתנו,
בדגש על חברות היומיום משפיעים על התנהלותנו. ואם לדבר בגוף ראשון, אז משפיעים
עליי. ופתאום נזכרתי בשאפתנות שהייתה בי אי שם לפני שלוש שנים, לפני שהתחלתי ללמוד
עבודה סוציאלית. כשרק השתחררתי מהצבא כקצינה והרגשתי שכל העולם לרגליי. שהכול פתוח
בפניי ושאני יכולה הכול. ולא במובן האומניפוטנטי של העניין, שאני כל-יכולה, אלא
שאני יכולה הכול. שכל מה שארצה ולאן שאכוון, אצליח.
היא
סיפרה לי שחזרה לפני שלושה חודשים מארה"ב, ושם היא התבשלה. עכשיו היא מתחילה
להקים עסק משלה, עם הרבה פחד אבל גם עם הרבה שאפתנות. וכשאני אמרתי לה שאני איתה
ואני גם מכוונת לשם, אבל כרגע "אין לי את הכלים ואין לי את הזמן" היא
ענתה "אני לא חושבת כמוך. לחברות הכי גדולות בעולם לא היו את הכלים בהתחלה.
את הכלים רוכשים תוך כדי. מה שצריך זה שאפתנות". ואני עניתי "את יודעת
מה, את צודקת. כנראה שלא התכוונתי לכלים, אלא לזמן. כי זמן כרגע אין לי, כשאני
במהלך לימודיי לתואר השני, אבל את הפוטנציאל והכלים הבסיסיים יש לי, בתוכי. וכל
שעליי לעשות הוא להיות אמיצה ולקפוץ ראש".
זה כבר
כמה זמן שאני מחפשת עבודה, בתור שכירה – שליש משרה, חצי משרה, 10 ש"ש, מה שיש
כרגע, כדי לחיות תוך כדי לימודים. כי נמאס לי למלצר ולהרוס את הגוף שלי. ותוך כדי
אני גם מתחילה לבנות את עצמי כעצמאית, כנותנת שירות מסוים – שכרגע זה חוגי וסדנאות
ריקוד ותנועה. המתח הזה קיים בתוכי כל הזמן – השאפתנות שלי שבוערת ורוצה רק לצאת
החוצה ולהתממש, ולתת לכישורים שלי לבלוט ולהתקיים, לבין הסבלנות והרצון שלי לבנות
את עצמי לאט לאט, להיות שכירה, לרכוש ניסיון, לעבות את קורות החיים, להתקבל
לעבודות טובות, להתפתח. ופתאום ההארה האמיתית קופצת לנגד עיניי: אני פשוט מפחדת
כרגע. אני לא מעזה להשתמש בכלים שכבר יש לי – אלו שכבר רכשתי, או אלו שתמיד היו
שם. אני לא רוצה להיות בינונית ולא שואפת לשם. אני שואפת ומכוונת גבוה, הכי גבוה
שאני יכולה. כי כשאני מכוונת גבוה, אני אפגע איפושהו קרוב. אבל כשאני מכוונת
לבינוניות, ככה כנראה הכול יראה וירגיש. בינוני ולא מספק.
אנו חיים
בעולם כלכלי, שהכול מנוהל ומחושב במונחים כלכליים. עולם של עלות ותועלת, של רווח
והפסד. וכשאני שואפת גבוה ורחוק, אני לא מדברת רק במונחים של כסף. אני מדברת גם
ובעיקר במונחים של הגשמה עצמית, ומימוש עצמי. במונחים של לקום בבוקר אל עולם
מחייך, ושאחייך אליו חזרה. שארגיש שהקיום שלי מוצדק, ומשמעותי. שכל, או לפחות כמעט
כל מה שיש בתוכי ויש בי לתת ולהציע לעולם ייצא ויקבל ביטוי. כי אחרת, ארגיש פספוס,
והחמצה, וכנראה שגם תסכול.
ואם
תשאלו אותי – האם אי פעם תרגישי מסופקת? והאם אי פעם תרגישי שהגשמת את עצמך עד
תום? אני כנראה אענה שההגשמה העצמית היא איננה נקודת שיא אחת ויחידה, אלא היא
תמידית ונמשכת. ולגבי הסיפוק, אני מניחה שאם אחיה את חיי בשאיפה למימוש עצמי
ואכוון את פעולותיי, התנהגותי, החלטותיי, מעשיי לשם – אז ארגיש מסופקת. אני אפילו
אגיד עוד דבר, ובזה אני אסיים – אין לנו נקודה שבה מימשנו את כל יכולותינו, אין
לנו רגע שיא אחד בחיים. החיים שלנו מורכבים מהמון רגעי שיא מענגים והשאלה האמיתית
היא כמה אנחנו מוכנים להרגיש אותם וכמה אנחנו מכוונים אליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
