 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הענשה עצמית
הרוח הקרירה ליטפה את פניי. כמעט יכולתי לראות אותה, לבנה ואוורירית. אילו
יכולתי, הייתי עוצרת, מתענגת על מגעה, אך הייתי חייבת להמשיך. בינות לצללים, שמעתי
אותה קוראת לי. "חיה" היא אמרה. רציתי להמשיך לרוץ, אך משהו בקול הגבוה
והילדותי המוכר, בטון הגאוותני שלה, גרם לי לעצור. לפתע חשתי אבודה. מבולבלת. אני
לא פוחדת מהחושך. אבל היה לה פנס. "בואי הביתה". היא לחשה, מושיטה לי את
ידה. רגע אחד הייתי להוטה להימלט, ורגע אחרי מצאתי עצמי מחזיקה בידה.
הכלוב היה קטן יותר משזכרתי. התגעגעתי למשקל של השרשרת על צווארי. היא תעניש אותי.
לאחר שתבחן את חומרת מעשיי.
היא נשענה על הכלוב, מביטה בי מבין הסורגים. חיוך קטן וזדוני קישט את פיה. חיוך
שלא תאם כלל למראה הילדותי התמים שלה, עם החצאית הצבעונית הנפוחה, והפפיון הגדול
שעיטר את ראשה.
"ובכן, יש לנו כאן קורבן טרי. הבה נתחקר אותו" מילותיה נזרקו לחלל החדר
ללא מענה.
"השעה כמעט שתיים בלילה. לפני שלוש שעות מצאתי את הכלוב פרוץ לרווחה, השרשרת
שבורה, והחיה שלי? נעלמה כלא הייתה". היא פתחה בהילוך איטי סביב הכלוב שלי.
כשהשלימה סיבוב, נעצה בי מבט קודר. "הסבירי את עצמך!" דרשה.
שתקתי.
"מה עשית בחוץ, ללא אישור?" מילותיה תקפו אותי. רגע קט של שקט חלף לפני
שפתחה ברצף חדש ואיטי של מילים צבועות בהתנשאות מתגרה. "נראה שאת אוהבת לשחק
משחקים. מצוין, כי גם אני. איזה צירוף מקרים!"
היא גררה כיסא והניחה אותו מולי. חטפה תיק שנח על השולחן, והתיישבה על הכיסא
בישיבה מזרחית. היא עצרה רק לרגע, כדי לסדר את החצאית כך שתכסה יותר חלקים מרגליה.
מהתיק הוציאה נר וגפרורים. מבטי התמקד
באצבעותיה, ששלפו גפרור מן הקופסה והציתו אותו. עיניה כמהופנטות מביטות בלהבה
המרצדת. נראה שנהנתה ממראה הלהבה המתכופפת לנשיפותיה. לבסוף הדליקה את הנר, הניחה
אותו על הרצפה, וכיבתה את הגפרור.
"שנתחיל?" שאלה בשקט. שוב תחבה את ידה לתיק, שולפת ממנו מטוס נייר.
"נראה מוכר?"
זיהיתי את המטוס. אך לא אמרתי דבר. הרגשתי את ליבי מאיץ פעימותיו. באצבעותיה
הקטנות היא קרעה את המטוס לחתיכות. חשתי את ליבי מתכווץ בצער. את מה שנשאר מהמטוס
היא קרבה אל הלהבה, צופה – בחיוך של אושר – בה מכלה חתיכה אחר חתיכה. חשתי בדמעות,
אך מנעתי מהן לצאת. אילו הייתי מרשה להן, האם הן היו מכבות את האש?
היא הביטה בי. ודאי קלטה את האדמומיות של עיני, ושפתי הרועדת.
"את רוצה לדבר עכשיו." שמעתי את הקול הילדותי בתוך ראשי. "את רוצה
לדבר עכשיו." נלחמתי בו. "את רוצה לדבר עכשיו." אני לא אדבר. לא
אדבר.
היא עיוותה את פניה, מבליטה את השפה התחתונה ברוגז מה.
"בסדר, עוברים לשלב הבא". אמרה במתיקות, הבעתה השתנתה והיא לבשה שוב את
החיוך המשועשע שלה. מהתיק יצא מחוך. המחוך שלי. ומספריים. מספריים? נבהלתי.
"מילה אחת ממך זה כל מה שצריך כדי שהמחוך יישאר שלם".
נשברתי.
"ב-ברחתי" גמגמתי.
"וזה משהו שאנחנו עושים?"
"לא" השבתי.
"איך ברחת?" שאלה, מסוקרנת במקצת.
ניסיתי לשחזר את ההתרחשויות האחרונות. "הייתי בחדר-כלוב שלי. את הלכת,
לאנשהו. פקדת עליי לבצע את המטלות שלי. לא רציתי. קיללתי אותך. התעצבנתי. ניסיתי
לשבור את השרשרת, אבל נכשלתי."
חיוכה התרחב כששמעה שנכשלתי. "המשיכי" דרבנה אותי.
"נרדמתי. כשהתעוררתי, קרעתי את רשימת המטלות. קראתי ספר, וכשמאסתי מזה, הכנתי
מטוס נייר. כשהטסתי אותו, נזכרתי בציפורים, ושאנשים מקשרים ציפורים לחופש."
"חופש" חזרתי על המילה.
מבטה בחן אותי בשקט. "וזה נתן לך את המוטיבציה לנסות לברוח". אמרה, כמו
קראה את מחשבתי.
"כן" השבתי, מבוישת מעט.
"נלחמתי בשרשרת. משכתי עד שכאבו לי הידיים. עד שנהיו אדומות. חשבתי שלא
אצליח, אך המשכתי לנסות. כשכמעט וויתרתי, היא נשברה. היא בחנה את כח הרצון שלי. את
ההתמדה. ואני ניצחתי אותה." לפתע שמתי לב שאני מחייכת.
"ובכן," אמרה בקול מונוטוני, "ניסיון הבריחה שלך כשל".
"נכון" השבתי, משפילה את ראשי.
"אם כך, לאחר שהבנת והשכלת מטעותך, הגיעה העת להענישך".
היא פתחה את דלת הכלוב, תופסת ברצועה. היא נגשה לתיק, שולפת ממנו מסכה.
ישבתי בשקט על הרצפה בזמן שכיסתה את פניי במסכה. הבטתי בה מלמטה, תוהה, אך בתוך תוכי
יודעת מה עתיד לקרות עכשיו.
"בואי" פקדה. על ארבע, הלכתי אחריה. היא קשרה את הרצועה לעמוד המתכת
הגבוה, שירד מן התקרה, והתחבר לרצפה. משהייתי קשורה, היא טפחה על ראשי מספר פעמים.
"ילדה טובה. אני יודעת כמה את אוהבת את העונש הזה, לכן בחרתי להעניק לך
אותו". מורידה את השוט שהיה תלוי על מסמר הקבוע בקיר, היא פקדה עליי להסתובב.
כשגבי מופנה אליה, המתנתי. המכות לא מאחרות לבוא, אך הן תמיד מפתיעות אותי. חמות
וכואבות, כמו שזכרתי.
"אני רוצה שתספרי את המכות, תעריכי ותוקירי כל מכה שאת מקבלת." אמרה
בתקיפות.
הנהנתי.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע...." רחש השוט החותך את האוויר לרגע, ומיד אחר
כך נוחת על עורי בכאב מנסר. "חמש, שש, שבע..." עשרים סך הכל. כל מכה כואבת
יותר מקודמתה.
הפסקה.
"חשבתי שגם המטוס מרגיש חופשי כשהוא טס. אבל טעיתי." אמרתי, חשה בעכוזי
הדואב.
"ברור שטעית. את יודעת למה?" קולה מתנשא.
"המטוס אמנם עף. אך הוא אינו יכול להחליט לאן לטוס. הטייס הוא הקובע."
עניתי. תשובה מלאה לכל הדעות.
היא תפסה בשיערי בחוזקה, לוחשת באוזני. "נכון. ולכן, לעולם לא תהיי חופשיה".
המכות לא היו אלה ששברו אותי. כי אם היא. במראה, אני רואה אותה. במראה, היא רואה
אותי.
הדמות המתועבת הזאת, משחקת את המשחק שלי. ולפעמים, רק לפעמים, אני משחקת בדמותי.
| |
חשבון הבנק שלי נוטף דם
אהוב אותי היום, ושחררני מכבליך,
כי רק כך אוכל להיות אני.
כבד את רצוני, ובעתיד אחשוב עליך,
כשימאס לי מעצמי.
אי קטנטן אני,
סטייה קטנה לפני השיבה הביתה,
מתי תחזור?
כלום אין אדמה עליה לא דרכו רגליך?
אחרי שבדקת כל שביל,
הבנת שדרכים אלה לא שלך.
אולי סוף סוף תבחין בה?
אוהב אותה היום, כובל אותה אליך,
ולרגע אחד היא מאושרת.
היום היא שלך, מחר בועט אותה הצידה,
עד שתרצה בה שוב.
| |
Gasps to live
Want
to hear you gasp, chokes as my grasp tightening around your neck. Die
motherfucker bastard! Die. That breathless purplish-bluish color, your terrified
widen eyes and those lips speaking my name soundlessly –Oh, how I love this
expression on your lovely face. Your hands desperate to
grab on something, your legs ineffectively kicks the ground.
?Do you have any regretful
thoughts by now? Do you feel pain
?Can you see mine
.Die. Die. Die
Loosen my grip as your furiously squirms and twitches have stopped. And as I
watching the lifeless body that moments earlier was yours, I cannot bear your
death, as I couldn't seeing you alive.
***
אין לי מצב רוח.
לא התקבלתי לעבודה. בסדר. לא ציפיתי שאתקבל. לפחות הם היו אדיבים, וטרחו להודיע לי - מה ששום מקום אחר לא עשה - דבר שבהחלט גורם לי להעריך אותם יותר.
אז מה כן מפריע לי?
שככל שדוחים אותי יותר, אני מנסה להבין מה לא בסדר בי.
לא הגיוני ששום מקום עבודה לא יקבל אותי. לא הגיוני שאין מקום בו אוכל להשתלב ולעבוד כמו שצריך.
אמנם אני לא מחפשת עבודה באופן נואש, אך כשהכסף ייגמר לא תהיה ברירה, ואהיה חייבת למצוא משהו - בתקווה שזאת תהיה עבודה שניתן לסבול.
תוהה ביני לביני אם הגיע הזמן לפתוח עסק. בעסק משלי בטוח אוכל להשתלב ולתת את עצמי ב-100%.
ועוד מעט פורים - החג האהוב עליי. חשבתי ללכת - בפעם הראשונה - לכנס הארוקון.
אני מנסה להכין קוספליי (לא מגלה איזה). אבל עדיין ישנן כמה בעיות שלא פתרתי, והזמן אוזל. ואני עצלנית. פשוט אין לי ממש חשק להכין קוספליי. אין לי חשק לכלום.
במידה והתוצאה הסופית תהיה טובה - אסע להארוקון.
במידה ולא, ארקב בבית, וזה יהיה הפורים הראשון שלא התחפשתי בו.
קצת מדוכאת. ואין לזה הצדקה.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
