 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בודדה בעיר הגדולה
איך אישה יודעת שהיא אוהבת את בן זוגה?
האם זה נמדד לפי המילים שאת לוחשת באוזניו?
או אולי מתבטא במספר הפעמים שאתם שוכבים בשבוע?
יכול להיות שהמעשים שלך, כמו דאגה לבית, או האצבעות שלך שנעות בעדינות מעלה מטה לאורך הגב שלו, מעידות על אהבתך כלפיו?
אולי זאת הקנאה, והמחשבות האיומות שלך על מה שהוא יעשה עם האקסית שלו, שהיא במקרה הידידה הכי טובה שלו שבאה לבקר כשאת לא בבית?
יכול להיות שאת פוחדת לאבד אותו?
ואולי זה הכל יחד.
אהוב יקר, אני לא אדם קנאי, אבל הפעם קינאתי.
אני לא אדם חשדן, דרוך כל הזמן, מודאג, אבל הפעם הייתי כל אלה.
ובסוף גיליתי, שכל מה שחשבתי, חששתי, כל הסיפורים והתמונות שעברו לי בראש - היו מזויפות.
כל זה היה יכול להימנע, אם לא היית מספר לי על הפנטזיות שלך, ביום הראשון שהצטרפתי אליך לדירה החדשה.
הפנטזיות שלך, שנכון להיום אני לא מעוניינת להגשים לך, דפקו לי את הסוף שבוע. ממיילא אני שונאת ימי שבת. וזה הפך את יום השבת הזה לגרוע אף יותר.
אני תוהה, למה כל הזמן שאלת אותי בשקט מה אני חושבת עליה. איך היא. אתה רוצה לדעת?
אני אוהבת אותה. נחמד לי בחברתה. אני רוצה להתחבר איתה. ולהיות בקשר טוב איתה.
אני לא רוצה לעשות איתה אורגיה. אם לזה ניסית לרמוז לי עם כל השאלות האלה. אולי בעתיד, כשארגיש בנוח עם הגוף שלי, ובטוחה בעצמי בזמן הסקס. וכשלא יכאב לי. וכשלא אהיה מבוהלת. וכשאטפל בכל הטראומות האלה, שפוגעות לנו בחיי המין. טראומות שאתה לא אשם בהן, ולצערי עדיין מלוות אותי. רק אז, יש סיכוי שאהיה מוכנה לאורגיה. וגם זה, בתנאי שזה לא יגרום לתחושת מבוכה וניתוק הקשר. או לתחושת הגועל שעולה בי - שוב, עקב נסיון דומה.
אני מאוד מקווה שאתה מבין, ותומך.
אני מקווה שתוכל לעזור לי, למרות שאתה עובד רוב שעות היום והלילה, להתאקלם ולמצוא עבודה. כמו ביום שני ההוא, שלא הייתי מסוגלת לצאת מהבית מרוב פחד. או חרף כל הנסיונות הכושלים שלי למצוא עבודה. זה עושה לי רע. זה מתסכל, מעליב, פוגע, שלא משנה לאן אני הולכת, וכמה אני מנסה, כלום לא עוזר.
עברתי לכאן כי אמרת שיש כאן הרבה עבודה. שבתוך שבוע אמצא משהו. הנה, עבר שבוע, עברו שבועיים. ועדיין אין לי עבודה.
מה לא בסדר בי?
מה אני צריכה לשנות בעצמי כדי להצליח?
האם אני רוצה לשנות משהו בכלל?
אני שונאת את העיר, אבל לפחות יש לי בית קרקע. והפעם אני חייבת להצליח. לא אוכל לעמוד בבושה, במבוכה, ובמה שההורים והמשפחה יגידו אם שוב פעם אכשל. אני רוצה לחזור הביתה, אבל אני מרגישה שאין לי בית. ואין לאן ללכת, או לברוח. ובפעם השנייה בחיי שוב עברה בי המחשבה על מוות. וככל שהמצב מדרדר, התמונה נעשית יותר ברורה.
קשה לי להסתדר בעולם הזה, להתנהל על פי החוקים שלו.
ואתה לא כאן - שלא באשמתך - כדי לעזור. אולי העזרה שלך היא בלכלכל את שנינו, לעת עתה. ולמרות זאת, אני מעדיפה שתהיה כאן איתי.
וכמו שאתה עסוק, כך גם החברים. ואני מרגישה בודדה. והרשת הפתוחה היחידה שעובדת נמצאת כאן, על הספסל שליד גן השעשועים. אמרתי שאפשר לחיות בלי אינטרנט, הרי כך חיו פעם. אבל תחושת הבדידות גדולה יותר אחרי שבועיים בלי אינטרנט.
| |
בין רווח להפסד, ומה עושים בנתיים
אם אתה אדם ביישון, עם מעט בטחון עצמי, אחד שדואג לשלומם של אחרים ומשתדל מאוד שלא לפגוע ולדרוס אף אחד - מקומך בעולם הוא כנראה לא איתנו. כדי שהחברה תקבל אותך ותפנה לך מקום תצטרך להיות אסרטיבי, לדעת לבעוט כשצריך, להיות דעתן, לדעת למכור הכל! החל ממכירת מוצרים שאיש לא צריך - מכירת מים לאירופאים - וכלה בלדעת למכור את עצמך ואפילו את סבא וסבתא.
אין לך את היכולות הדרושות, נכון?
אם כך העולם הזה יהפוך לגהינום. לא מספיק שההתמודדות עם הביישנות, והמלחמה להעלאת הבטחון העצמי מכלה את כל האנרגיה שלך, אתה גם צריך למכור את עצמך בנסיון עלוב להשיג עבודה, ולהתפרנס איכשהו - אם לא בא לך לגור אצל ההורים כל החיים.
אבל לכל מקום שלא תלך, יגידו לך לא. אתה לא מתאים. ולא בגלל שאתה לא חכם מספיק, לא נעים ואדיב, לא מסור ושירותי, לא בעל אישיות מעניינת וערכים. אלא פשוט בגלל שלא ידעת למכור את עצמך. שלא היית מסוגל לעמוד מול העין הבוחנת של המעסיק ולהקרין בטחון. גם אם הראית נכונות לעבוד וללמוד, גם אם הראית אסרטיביות, גם אם שיקרת קצת בעניין מקום מגוריך כדי להצליח להגיע לראיון.........כל זה לא עוזר....
כי אתה לא יודע למכור את עצמך.
כן, אני לא יודעת למכור. לא את עצמי ולא את המוצר הכי שימושי בעולם. איך העולם והחברה מצפים ממני להסתדר, להיטמע במערכת הזאת כשאין לי את היכולות הדרושות, ושום דרך כדי ללמוד אותן?
אני בטוחה שיש עוד המון כמוני, שנאבקים למצוא עבודה. ולכל מקום שהם הולכים זורקים להם נעל בפרצוף כי הם לא הקרינו מספיק בטחון, אסרטיביות וכו' למרות שאני בטוחה שגם הם - כמוני - עבדו על עצמם והתכוננו לראיון בעזרת חברים והאינטרנט.
אז למה בכל זאת, פעם אחר פעם התשובה שלילית?
מה לא עבד בראיון? איך אפשר לשפר?
גם על השאלות האלה אין מי שיענה. במקרה הטוב שולחים לך הודעה כללית כזאת על אי קבלתך לעבודה. במקרה הרע פשוט לא אומרים כלום. כך שאין ברירה אלא להבין לבד מה לא היה בסדר. וזה יכול לקחת עשרה ראיונות ואף יותר. אני, אחרי שבעה ראיונות מתחילה אולי להבין. היה לי ראיון אחד שדווקא הלך ממש טוב. ואחד שהיה בסדר. ובכל זאת לא התקבלתי. והסיבות לאי קבלתי עדיין מעורפלות לי.
זה פשוט מרגיש קצת לא הוגן, שבגלל שניחנתי בתכונות האלה, יותר קשה לי להתקבל לעבודה.
ובנתיים, בין ראיונות עבודה כושלים לימים שלמים בבית (בהם אני טורחת לגרות את עצמי עד לסף תסכול, במציאת בדים יפים באינטרנט שלא אוכל לקנות), בכל זאת הצלחתי להוציא כמה דברים טובים (אך לא רווחיים).
אז מה את עושה כל היום בבית?
כשאני לא תופרת אני מחפשת גזרות, רעיונות, ולומדת טכניקות חדשות בתפירה. אני גם קוראת על אופנה מתקופות שונות במטרה ללמוד על התקופה באמצעות האופנה, ותפירת בגדים תקופתיים שמעניינת אותי מאוד.
אז מה העליתי בחכתי בשבועות האחרונים?
ובכן, תפרתי שמלה בסגנון שנות החמישים. בחרתי בגיזרה פשוטה מכיוון שהדוגמה שעל הבד הייתה מקושקשת, וחשבתי שזה יראה יותר מדיי ראוותני אם אבחר בגיזרה יותר מסובכת.
אז מה יש לנו כאן מבחינת גיזרה:
חצאית פעמון.
חולצה עם פרינסס מהכתף, ו- V בגב.
שרוולים עם כיווצים.
פריט נוסף שתפרתי:
תיק צד קטן. מזכיר לי קצת את סגנון הגיארו.
התיק עשוי מבד ריפוד דמוי עור, וביטנה מכותנה ורודה, בתוספת של שני פפיונים קטנים גם הם מבד דמוי עור.
עד כאן לבנתיים עם הדברים שעשיתי.
מאחלת לעצמי המון מזל והצלחה בראיון עבודה הבא.
| |
ניקח את מה שאין
בדיוק כשנדמה שמשהו מתחיל להסתדר,
כשאני מביטה למעלה ורואה את האור החודר מבעד לדלת הפתוחה קמעה - תקווה מתגנבת אל ליבי.
והדלת נטרקת בחוזקה.
נעולה.
אז לא.
עליות וירידות.
אכזבות.
אז שוב פעם לא.
והחור נותר שחור משחור לאחר ששלפתי את המוזהבים האחרונים.
אפלה.
לא נותר דבר.
אז מה ניקח ממך, כשכבר לא נשאר לך כלום?
ניקח את מה שאין.
ניקח אותך.
ניקח את שמחת החיים.
אחר כך ניקח את הבגדים.
את הבית.
נפשוט לך את העור.
נפזר מלח על הבשר החשוף.
וגופי השבור דבוק לאספלט הרותח,
מפרפר בנסיון להתנתק מהמשטח השחור.
ולאט לאט, אני כבר לא אני.
אני של נחלת הכלל. וכולם נוסעים עליי, רומסים אותי,
עד שלא נשאר ממני דבר.
מתוסכלת פחות מהרגיל, על אף מצבי העגום.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
