 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ההסתגלות לעיר
זה לקח חודש עד שמצאתי עבודה. במהלך החודש הזה טיילתי מראיון לראיון ללא
הצלחה. רציתי להתקבל לעבודה כי צריך, אבל לא באמת רציתי לעבוד. אלה היו
שבועות מתסכלים ומעייפים. שקרים והעמדת פנים שאני אדם אחר - זאת לא הייתה
משימה פשוטה בשבילי.
לבסוף מצאתי עבודה דרך לשכת התעסוקה. הגעתי לראיון
עבודה למקום שהתברר כמפעל. המפעל נמצא במבנה תעשייתי גדול בעל שלוש קומות.
בעבר, כשהם עוד היו מייצרים גם תוויות - למשל, התוויות שיש על הבגדים שאנו
קונים - הייתה הצדקה לגודל ולמרחב של המקום. אך מאז שמלאכת הכנת התוויות
עברה לסין, רוב שטחו של המפעל כלל לא מנוצל.
כיום, למפעל יש תכלית
אחת ויחידה; לייצר טליתות. נו, פיסת הבד הזאת עם הפסים, שהדתיים מאוד
אוהבים ללבוש מתחת לבגדים. מיילא. סוף סוף יש לי הזדמנות לחיות על חשבונם,
ולהרוויח כסף מפריט שבעיניי הוא חסר כל חשיבות. התקבלתי לעבודה במחלקת
התפירה של המפעל. במחלקת התפירה עבדו נשים מבוגרות, רובן רוסיות. חלקן
עובדות במפעל כ- 14 שנה ויותר. חלקן התחילו לעבוד שם כשהן היו צעירות,
ופשוט נשארו, כי היה להן טוב.
ביומי הראשון נתנו לי להתרגל למכונת
תפירה תעשייתית, ובמשך זמן מה עשיתי תפרים ישרים ומתעגלים על פיסת טלית.
אחר כך הראו לי איך תופרים את הכנפות - ריבועי בד מקושטים במילים וסמלים
יהודיים, שעשויים באותו הליך של הכנת התוויות לבגדים.
מאוחר יותר במהלך היום הסבירו לי כיצד לתפור את העטרות - רצועה מאורכת מאותו החומר עם קישוטים וברכה כלשהי.
אחרי
שלמדתי מה עושים, המשימה הבאה הייתה לעשות את זה מהר יותר. הרבה הרבה יותר
מהר. דיברו איתי על 60 טליתות ביום, אחד המנהלים של המחלקה אמר שצריך
לעשות 100 ביום.
ביום השלישי או הרביעי הבנתי שהעבודה הזאת לא
בשבילי. שבחיים לא אצליח להגיע לכמות הטליתות שהם רוצים. אני עובדת לאט
ומדויק, לא מהר ומדויק. מבחינתי אין דבר כזה עבודה מהירה ומדויקת.
פרפקציוניסטית לא יכולה לעבוד מהר ומדויק. עבודה מהירה פירושה פחות דיוק
והקפדה.
עם הזמן הצלחתי לתפור מהר יותר. הייתי מגיעה ל-15 טליטות ביום,
ואחר כך ל- 17 ו-20 ביום טוב. אבל לא היו לי כמעט ימים טובים. לא הייתה לי
מוטיבציה לתפור כל כך הרבה, ובאיזשהו שלב ביום פשוט היה נמאס לי לתפור את
אותו הדבר. הנשים המבוגרות אמרו שהעבודה תהיה מעניינת יותר אחר כך, כשאתחיל
לתפור טליתות מבדי צמר ולא רק מאקרילן. באמת? ומה ההבדל בדיוק? מה אכפת לי
מאיזה בד אני תופרת, העבודה היא עדיין אותה עבודה.
דברים נוספים שתסכלו אותי:
-
לא נתנו לי לעשות הזמנות כי לא היה לי הספק. לפי מה שהבנתי מדבריהם,
הטליתות שאני עושה אפילו לא יימכרו. אז מה אתם עושים איתן לעזאזל? ולמה אני
צריכה להשקיע במשהו שאף אחד לא ישתמש בו? האם זה הגיוני בכלל שכל העבודה
שלי הולכת לפח?
- כל בוקר הייתי קמה ב - 5:15, נוסעת בשני אוטובוסים
ומגיעה לעבודה בשבע. מסיימת בשלוש. לא ראיתי את בן זוגי, ורק כדי לקבל עוד
קצת זמן איתו, הייתי הולכת לישון מאוחר. דבר שגרר איתו עייפות תמידית.
מצאתי את עצמי נרדמת אם הייתי יושבת במשך עשר דקות ולא עושה כלום. נרדמתי
באוטובוס. נרדמתי מול המחשב.
- הפריע לי ששעות הבוקר שלי תמיד היו תפוסות.
- להכין 2 ארוחות, אחת בוקר ואחת צהריים, ולדחוף משהו לפה לפני שיצאתי למפעל כדי שלא אגווע ברעב עד ארוחת הבוקר.
- יותר מדי שעות בהן הייתי עם עצמי ועם המחשבות שלי, עד שבפעם הראשונה התחיל להיות לי רע עם עצמי.
ואז
הגיעה המשכורת. משכורת לא מתגמלת שבקושי גירדה את האלפיים שקל. שלא הייתה
שווה את כל המאמצים והכוחות הנפשיים שלי. ובאותו הרגע הבנתי שכנראה אעזוב
מוקדם יותר ממה שתכננתי.
מדי פעם היו שואלים אותי "נו, איך העבודה?"
הייתי אומרת "ככה, ככה". והתשובה שלהם הייתה "נו, את תתרגלי". לא, אני לא
אתרגל, אני פשוט אעזוב את המפעל. וכך היה...
לימודי הסטיילינג
שהתחלתי בחודש וחצי האחרונים, עליהם אפרט בפעם אחרת, העלו לי את הבטחון.
זה, והרצון העז לעזוב המפעל, הביאו אותי למצב בו לראשונה התקבלתי לשלושה
עבודות. הראשונה, לסופר-פארם. השנייה לחנות נעליים.
בחרתי בחנות
הנעליים. התחלתי לעבוד ביום שני, ויום למחרת קיבלתי טלפון מהחנות השלישית
אליה התקבלתי - אמריקן איגל. מתברר שהמנהל מאוד התלהב ממני, אבל זה החלק
הפחות חשוב. בשיחה, שאלו אותי למה לא הגעתי להכשרה. הכשרה? איזה הכשרה?
אפילו לא הודיעו לי אם התקבלתי או לא. מתברר שכנראה חלה טעות כלשהי או אי
הבנה. אני לא קיבלתי שום טלפון מהם. ומצידם הם התעקשו שהם כן דיברו איתי,
ואיכשהו זה הרגיש שמנסים להפיל עליי את כל האשמה, ועוד דורשים שאגיע כבר
מחר להכשרה. אמרתי תודה, אבל כבר התחלתי לעבוד במקום אחר.
אני שמחה
שבחרתי בחנות הנעליים. טוב לי שם. אפילו גיליתי שלמכור לאנשים זה קל.
והאנשים שעובדים איתי ממש לטעמי, אפילו המנהלת, ואנחנו מסתדרים מצוין.
ומכאן הדברים התחילו להסתדר טוב יותר, אבל על זה בפעם אחרת...
לא כתבתי כאן כבר יותר מחודש. ולמי שעוד זוכר את הפוסט הקודם, גם העניינים שם הסתדרו.
| |
בודדה בעיר הגדולה
איך אישה יודעת שהיא אוהבת את בן זוגה?
האם זה נמדד לפי המילים שאת לוחשת באוזניו?
או אולי מתבטא במספר הפעמים שאתם שוכבים בשבוע?
יכול להיות שהמעשים שלך, כמו דאגה לבית, או האצבעות שלך שנעות בעדינות מעלה מטה לאורך הגב שלו, מעידות על אהבתך כלפיו?
אולי זאת הקנאה, והמחשבות האיומות שלך על מה שהוא יעשה עם האקסית שלו, שהיא במקרה הידידה הכי טובה שלו שבאה לבקר כשאת לא בבית?
יכול להיות שאת פוחדת לאבד אותו?
ואולי זה הכל יחד.
אהוב יקר, אני לא אדם קנאי, אבל הפעם קינאתי.
אני לא אדם חשדן, דרוך כל הזמן, מודאג, אבל הפעם הייתי כל אלה.
ובסוף גיליתי, שכל מה שחשבתי, חששתי, כל הסיפורים והתמונות שעברו לי בראש - היו מזויפות.
כל זה היה יכול להימנע, אם לא היית מספר לי על הפנטזיות שלך, ביום הראשון שהצטרפתי אליך לדירה החדשה.
הפנטזיות שלך, שנכון להיום אני לא מעוניינת להגשים לך, דפקו לי את הסוף שבוע. ממיילא אני שונאת ימי שבת. וזה הפך את יום השבת הזה לגרוע אף יותר.
אני תוהה, למה כל הזמן שאלת אותי בשקט מה אני חושבת עליה. איך היא. אתה רוצה לדעת?
אני אוהבת אותה. נחמד לי בחברתה. אני רוצה להתחבר איתה. ולהיות בקשר טוב איתה.
אני לא רוצה לעשות איתה אורגיה. אם לזה ניסית לרמוז לי עם כל השאלות האלה. אולי בעתיד, כשארגיש בנוח עם הגוף שלי, ובטוחה בעצמי בזמן הסקס. וכשלא יכאב לי. וכשלא אהיה מבוהלת. וכשאטפל בכל הטראומות האלה, שפוגעות לנו בחיי המין. טראומות שאתה לא אשם בהן, ולצערי עדיין מלוות אותי. רק אז, יש סיכוי שאהיה מוכנה לאורגיה. וגם זה, בתנאי שזה לא יגרום לתחושת מבוכה וניתוק הקשר. או לתחושת הגועל שעולה בי - שוב, עקב נסיון דומה.
אני מאוד מקווה שאתה מבין, ותומך.
אני מקווה שתוכל לעזור לי, למרות שאתה עובד רוב שעות היום והלילה, להתאקלם ולמצוא עבודה. כמו ביום שני ההוא, שלא הייתי מסוגלת לצאת מהבית מרוב פחד. או חרף כל הנסיונות הכושלים שלי למצוא עבודה. זה עושה לי רע. זה מתסכל, מעליב, פוגע, שלא משנה לאן אני הולכת, וכמה אני מנסה, כלום לא עוזר.
עברתי לכאן כי אמרת שיש כאן הרבה עבודה. שבתוך שבוע אמצא משהו. הנה, עבר שבוע, עברו שבועיים. ועדיין אין לי עבודה.
מה לא בסדר בי?
מה אני צריכה לשנות בעצמי כדי להצליח?
האם אני רוצה לשנות משהו בכלל?
אני שונאת את העיר, אבל לפחות יש לי בית קרקע. והפעם אני חייבת להצליח. לא אוכל לעמוד בבושה, במבוכה, ובמה שההורים והמשפחה יגידו אם שוב פעם אכשל. אני רוצה לחזור הביתה, אבל אני מרגישה שאין לי בית. ואין לאן ללכת, או לברוח. ובפעם השנייה בחיי שוב עברה בי המחשבה על מוות. וככל שהמצב מדרדר, התמונה נעשית יותר ברורה.
קשה לי להסתדר בעולם הזה, להתנהל על פי החוקים שלו.
ואתה לא כאן - שלא באשמתך - כדי לעזור. אולי העזרה שלך היא בלכלכל את שנינו, לעת עתה. ולמרות זאת, אני מעדיפה שתהיה כאן איתי.
וכמו שאתה עסוק, כך גם החברים. ואני מרגישה בודדה. והרשת הפתוחה היחידה שעובדת נמצאת כאן, על הספסל שליד גן השעשועים. אמרתי שאפשר לחיות בלי אינטרנט, הרי כך חיו פעם. אבל תחושת הבדידות גדולה יותר אחרי שבועיים בלי אינטרנט.
| |
משכורת ראשונה
משכורת ראשונה
משכורת
ראשונה, לאחר תקופה ארוכה ללא עבודה. פתאום אפשר לנשום לרווחה. את הימים
שלפני המשכורת ביליתי בחיפוש אחר דברים לקנות. זאת מאחר וזמן רב לא קניתי
משהו - בדים לא נחשב כי מדובר בצורך מסוג אחר שיש לתת עליו מענה. מצאתי כמה
קולרים מעניינים וזולים, ונעליים מיוחדות שראיתי לפני חודש ונפשי חושקת
בהן.
אך כרגע ישנם דברים חשובים יותר שצריך לקנות.
אז הנחתי בצד
את כל המותרות, ובמקומן רכשתי ספר שרציתי לקנות כבר מספר חודשים; ספר
המסביר כיצד להכין גזרות לגברים לפי טבלת מידות, ומידות אישיות!
הוא כבר בדרך אליי, כך שבקרוב מאוד אוכל לתפור בגדים גם לגברים.
לפני
שרכשתי את הספר חיפשתי ספרים נוספים וקראתי עליהם ביקורות. לרוב הספרים
היה קשה למצוא תצוגה מקדימה - האתרים סיפקו רק את הפרק הראשון מתוך הספר,
שבו מדברים על הכלים הדרושים לעבודה וכו', כך שזה לא נתן לי מספיק מידע
אודות טיב הגזרות.
לבסוף בחרתי בספר Patternmaking for menswear;
classic and contemporary by Myoungok Kim, Injoo Kim שהיה הספר היחיד
שמצאתי לו הצצה יותר מעמיקה על הגזרות, וקיבל ברובו ביקורות טובות.
החסרון היחיד של הספר הוא שהוא עובד עם אינצ'ים, מה שמאלץ אותי או לקנות סרגלים וסרט מידה באינצ'ים, או להמיר את המידות לסנטימטרים.
מעבר דירה
לפעמים
זה מתסכל, כשאני ממש רוצה לסיים משהו כמה שיותר מהר, אבל אין לי את
החומרים הדרושים, והחנות הקרובה לא נגישה (מרחק נסיעה של 40 דקות). או כמו
עכשיו, שבא לי ארטיק והצרכניה כבר סגורה. אבל יש בזה גם יתרונות - כמו
ללמוד לדחות סיפוקים.
אהובי שוקל ברצינות מעבר למרכז, ואני חושבת על זה
ברצינות פחותה. מעבר למרכז מלחיץ אותי, ויש לי המון חששות ופחדים בעניין
בכל מיני נושאים. למשל, האם אצליח למצוא עבודה, אם יהיה לי מספיק כסף לשלם
את כל החשבונות. כשאני עוברת למרכז, אני רוצה להיות בטוחה שאני יכולה
לחיות, ולא רק לשרוד. שארוויח מספיק כדי לממן את הדירה ושאר הדברים, ושישאר
לי סכום נאה שחלקו אוכל לחסוך וחלקו לבזבז. אך ספק שבשלב הזה של החיים זה
יקרה.
אני מרגישה שלשלם על דירה, מים, חשמל, אוכל זה בזבוז של כסף.
עם הכסף הזה הייתי יכולה לטייל בעולם, ללמוד, לקנות ספרים, בדים וכו'. מצד
שני, יציאה מהבית זהו דבר הכרחי. ואני בטוחה שיהיה לי טוב יותר להתרחק קצת
מההורים.
אבל, אני לא ממש רוצה לגור במרכז - למרות שכל האירועים המעניינים קורים דווקא שם.
אני
אוהבת את האיזור שאני גרה בו, אף על פי שהוא מרוחק מהכל (וקשה למצוא עבודה). יחסר לי הירוק,
ועצי הפרי הנפלאים שבגינה (תותים, תאנים, אגוזים). השקט, והלילות הקיציים
הקרירים. תחסר הפרווה הנעימה של הכלב, והכיף בהקשבה למוזיקה בפול ווליום
מבלי שהשכנים מתלוננים.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
