ערב אחד, בחוה"מ פסח של כיתה י', ישבתי ליד המחשב ושוטטתי באומגל. אני לא נוטה לעשות זאת. למעשה, אני מתעבת את האתר הזה לרוב. אבל באותה תקופה רק אזרתי אומץ להתחיל לשוטט שם, אז קיוויתי שיהיה לי מזל.

ונתקלתי בנער אמריקאי בן גילי.

דיברנו על כל מיני דברים. על ספרים שקראנו, סרטים שראינו. היה לו טעם מדהים במוזיקה, והוא גם כתב.

לא חשבתי שהקשר יתמשך מעבר, אבל השארתי את כתובת המייל שלי בכל זאת.

למחרת ראיתי מייל ממנו:

"בוקר טוב! (למתי שתתעוררי!)"

החלפנו טלפונים. ידענו שאין סיכוי שניפגש בזמן הקרוב.

הדבר הראשון שאמרתי כשהוא ענה היה "היי! אלוהים, יש לך קול!"

עברנו הכל ביחד. ימי הולדת, פרידות מבני זוג, סופי שנות לימודים, תחילת שנות לימודים, משברים נפשיים, מעברי דירה, גילויים עצמיים כאלה ואחרים.

הוא פאקינג דיבר עם ההורים שלי.

הוא תמיד נוכח, אפילו שהוא רחוק מאוד.

והוא תמיד יישאר החבר הכי טוב שלי.

ולמרות שאז חשבתי שזה לא יימשך זמן רב,

אנחנו מכירים שלוש וחצי שנים.

אני לא מאמין.