אני קם מהשינה ופושט את הפיג'מה.

מסתכל במראה ומרגיש יאוש שאין כדוגמתו. הדמעות צורבות בזווית העין וגוש עצום מונע ממני לדבר. לחשוב. לנשום לרווחה.

"תראי מה קניתי לך!" אמא אומרת.

בגדים נשיים- שמלה לשבת, סוודר וורוד, כמה צפוי.

כל מה שאני באמת רוצה הוא חליפה ועניבה, זיפים, ולפעמים גם זין.

מתי אסתכל במראה ואחייך?

לפעמים אני עייף כל כך מהרגשות האלה.

לפעמים אני רוצה שמישהו יעמוד איתי מול המראה, יפשיט וילטף אותי.

באופן לא מיני. באופן פשוט.

"תראי איזו יפה את."

ופעם אחת, לא ארגיש צורך לתקן.

פעם אחת לא אהיה חייב להגן על עצמי.