בכל ליל 31 בדצמבר מאז 2012 בערך אני מתיישבת בסביבות עשר בלילה ללגום מכוס יין מפונפנת, (בדרך כלל אני שותה את היין שלי מכוס פלסטיק, כמו גברת אמיתית), ולצפות בסרט "סילבסטר בניו-יורק". קראו לזה סמליות. זה התאריך שבו אני צופה בו, ואם לא ב-31 אז לא יאוחר מהראשון בינואר, כל תאריך אחר ירגיש פשוט wrong, לא יודעת.

אם תהיתם, בכל 14 בפברואר אני צופה בסרט "יום האהבה".

ובהאלווין אני צופה ב"מסע המופלא" של הייאו מיאזאקי הגאון, כי זה האלווין ומותר להשתגע קצת. מה גם שזה סרט שגרם לי לברוח כל עוד נפשי בי מאולם הקולנוע כשצפיתי בו לראשונה, אז הנחתי שהוא עוכר שלווה דיו, עם כל הכבוד ל"הסיוט שלפני חג המולד".

בכל מקרה, בכל ליל שנה חדשה אני שותה יין אדום חצי יבש מכוס שהוא ראוי לה ורואה את הסרט ההוא, אבל השנה לא עשיתי את זה.

השנה יצאתי לדייט עם אבא שלי,

וזה היה ממש נחמד.

אכלנו משהו ונסענו לים כדי לשמוע את הספינות צופרות בחצות. השנה לא צפרו, וזה תמוה בעיניי. בים היה  קר מאוד, אבל לא היה לי אכפת. היה פשוט נפלא.

בדרך חזרה נסענו דרך השדות וראינו תן וארנבת.

2017 הייתה די עגומה עבורי, אבל טובה אליי בו-בזמן. הכרתי המון אנשים חדשים ויקרים שאני אוהבת ומעריכה מאוד, והתחלתי לחפש וגם קצת למצוא שמץ של כיוון.

אני מקווה להשפיע על אנשים אפילו יותר השנה, להתפתח, ללמוד וללמד.

לגלות שישרא-בלוג עדיין באוויר היה מדהים. נרגעתי כל כך, ואני מקווה שהשמחה לא מוקדמת. בצל איום הסגירה הבנתי כמה חשוב לי להיות כאן, כמה חשוב לי לכתוב ולשמוע את דיעותיהם של האנשים שעברו פה. כמה חשוב לי לעזור אם אני יכולה, לשוחח, להיות חלק.

גם בית שגרים בו כארבע שנים הוא בית,

ואני מאושרת.