נזכרתי בך שוב, אחרי 5 שנים.

את יודעת, את עדיין עולה לי לראש לפעמים.

ידעת בדיוק איך להתעסק איתי.

תמיד התאהבתי בבלתי מושגות.

לא כי הן היו מאתגרות, רק...

יש בכן משהו.

אתן תמיד מאוד שמחות,

או עצובות עד כאב.

גם את התנהגת כך.

כל מה שרציתי היה

לחבק

ואף פעם לא הייתה לי הזדמנות.

ודאי איזה שד רודף אותי,

קללה שלא מקלה על שכחה.

הפעולות הקטנות ביותר

הפשוטות ביותר,

עוזרות לנו לחיות.

כשהתאהבתי בך,

ההתאהבות באה

באופן נפלא שכזה.

בשקט מופתי,

וידעתי שתבוא.

חיכיתי לך.

אלה היו השבועיים

הארוכים בחיי.

"עוד חודש," אמרנו.

"עוד חודש."

וכשהגעת,

בשנייה שראיתי אותך,

היא סוף סוף מילאה

כמו שהייתה צריכה למלא

כל אותו הזמן

בו לא התראינו.

הקול שלך מלווה אותי

בראשי,

גם כשאינך מדבר.

הריח שלך אוחז בבגדים שלגופי

שעות אחרי שאתה הולך.

האהבה שלי כלפייך

חזקה ובועטת בתודעתי,

עדינה בדרכה ומתקיימת.

חיונית כאילו היא יצור חי.

כל חלק בך

הוא פשוט

וקל,

נכון,

ושלם.

(אני פשוט אוהב אותך.)

אתמול הבנתי שאי אפשר לדעת איך ירגיש להתחבר למישהו שאוהבים, עד שנהיים אחד.

אני סוף סוף יודע.

אני אוהב אותו. זה בא בשקט, והתפרץ בי. פשוט כך.

כל מה שחשבתי היה כמה הוא מדהים.

לא היה כלום חוץ מאיתנו,

מהאושר שלי,

ומכמה שזה הרגיש נכון,

וזה האיר אותי כמו אלף שמשות זוהרות.

נשמנו אחד לתוך השני.

והוא לא נבהל ממני.

והוא לא צחק עליי.

והוא נישק כל מה שרק היה

אפשר.

והעיניים שלו בהקו.

והאצבעות שלי שקעו

בשיערו

בהכרת תודה

על קיומו.

זה אולי לא היה הרבה,

אבל זה היה קצת.

והקצת היה הכל.

נשמנו אחד לתוך השני.

והוא עטף אותי קרוב

וחיטא את כל הפצעים

שהיו בפנים.

והוא לא הצליח

הרבה,

אני הרי מצולקת

לחלוטין.

אבל הוא הצליח קצת.

והקצת היה הכל.

אנחנו עבודה בתהליך.

פאזל.

כל הזמן בלמידה,

כל הזמן בשקט רועם

שמתוכו יוצא משהו נפלא.

וזה אולי לא הרבה,

אבל זה משהו.

והמשהו הזה

הוא הכל.