ישבנו על הכורסאות הישנות בקליניקה החדשה שלך. החלל הזה רך ומכיל כמוך; כמה מזל יש לי.

ישבנו שם כשראית את האמת; בשקט, לאט. תווי הפנים שלך נמלאו הבעה והערת הערות פה ושם. עניתי בחיוך.

משהו השתנה בך אז. התעקלת ועיכלת רגע.

"כפי שאת מתמסרת אליו, הוא מתמסר אלייך."

וזהו. זה הכל. זה כל מה שקיוויתי להעביר לך.

כשתשכב לצדי הלילה

יהיו הברות שלא יצאו מפי-

כי קולי יעלם, ואשקוט.

עיניים יוצפו בדמעות רפאים

ולא אוכל לידך המלטפת,

לצלך המגונן;

לא אוכל לידיים עוטפות,

ולירך אל ירך 

או לשפתיים מגששות. 

לא אוכל להיות.

הגוף בן עשרים ושלוש

והנשמה בת ארבעים;

כשהנשמה בת ארבעים, היא גדלה ומתקדמת:

חמישים-שישים-שבעים.

היא חושבת על המוות המתקרב ועל הבדידות המכרסמת באחורי הראש

כמו טפיל, עכברוש או מחלה ממארת.

וכשאדם יושב וחושב וחושב כל כך הרבה,

גם בגיל עשרים ושלוש יצמחו לו כמה קמטים.

קשה היה לי לדעת מה הסתרת מפניי, ומעולם לא הייתי זהירה כל כך. לא הרגשתי צורך. אבל הייתי צריכה להרגיש.

הייתי יציבה כמו עלה ואתה היית יציב כמו מים, החזקת ולא החזקת אותי,

אבל לא יכולתי לעמוד בפניך, היה בך משהו, אהבה עזה כלפיי. אם כי אני לא חושבת שהתכוונת באמת.

ליווית לא ליווית, היית-לא-היית, והשארת אותי לדמם.