התגעגעתי ליציאות האלה עד 5 וחצי בבוקר, עם אנשים שהכרתי לפני כמה שעות
אתמול בלילה היה תזכורת לכמה אני לא צריכה לדאוג להישאר לבד. לפעמים אני שוכחת כמה קל לי להתחבר
בעוד כמה שעות אני משנה מספר ל19, והאמת שכמו כל שנה אין תחושה מיוחדת ממש, זה לא שכל העולם ניצוצות ואני מדלגת ממקום למקום
אבל אני כן מתרגשת טיפה, זה גיל די רציני, פעם אחרונה לפני שאני משנה קידומת לגמרי. זה הזוי כמה גדלתי.. לפעמים אני לא מרגישה כל כך גדולה, אלא אותה ילדה בת 17 עם תסכולי אהבה ודאגות של בגרויות. מתי הספקתי להתחייל? להשתנות ולהיבנות ככה?
לכבוד היום הולדת הצלחתי להיפצע כמו נאחסית, ואיך שהוא אפילו להגיע למיון דרך הצבא על השבועות הראשונים שאני שם. :)
זה די מצחיק אותי, כל הדרך לבית חולים צחקתי וגם שם כשבדקו אותי. כל כך אירוני ומוזר, ומצד שני אני כבר רגילה, לא יכולה לומר שהחיים שלי שגרתיים בד"כ
זה מוזר לומר את זה.. אבל לשם שינוי אני מרגישה ממש שלמה. שלמה וקצת מפורקת, אבל שלמה. רגועה. כבר הרבה זמן שלא הייתי בסערת רגשות, או במשבר מאוד עמוק. מאז המכינה יש מין שלווה כזאת שאין לי מושג איך אימצתי לעצמי.
אני לא רגילה לזה, ומתלבטת אם לזה קוראים לחיות בטוב, 'להיות שלמה עם עצמי' כמו שאומרים
אחרי 3 שנים של צהיבות וראבק, חתימה אחת ותם הפרק הזה. נשאר לי עוד שבוע להישאר באותו בסיס להשלים ל02, ואז חזרה לבקום לשיבוץ מחדש. הקצין מיון ביום חיול אמר לי שאין לי מה לדאוג, ושבגלל שיש לי 56 90 ופרופיל 97 אני כנראה לא אקבל פקידה, והצבא כן ירצה להשתמש בי ויציע לי דברים קצת יותר טובים מזה.
עדיין קצת מוזר לי ששוב הכל משתנה, אבל אני אופטימית בינתיים ומשתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי וסתם להעסיק את עצמי במחשבות מיותרות שלא ישנו שום דבר..
don't you worry 'bout a thing
קצת אירוני שיום לפני היום הגורלי הזה שיגיד לי מה אני הולכת לעשות בשנתיים הקרובות, יש לי יום הולדת. כן כן, 19.. הזדקנתי :(
אני זוכרת את היום הולדת הקודם כאכזבה, אבל בדיעבד כשהסתכלתי על תמונות, דווקא כן עשיתי הרבה ונהניתי, ומוזר לי פתאום שהוא זכור לי כזיכרון רע.
כנראה כי דווקא מהחברות שכן ציפיתי מהם לא זכיתי אפילו לא לטיפת רצון לחגוג מהצד שלהן, הרגשתי שאני צריכה לאלץ אותן לצאת איתי.
והשנה.. השנה זה יותר מסובך. פתאום צבא, פתאום לא אותה מסגרת, לא כולם בבית בכלל. ורגע, מי זה בכלל כולם? הרבה השתנה בשנה האחרונה. אנשים שהקיפו אותי כבר לא נראים באופק. קשה לי להגדיר מי חבר קרוב ומי לא. אני פשוט מדברת עם אנשים וזה לא שחסר עם מי, אבל מי באמת יהיה שם אם המצב שלי יתדרדר לדוגמא? אני מאמינה שאפשר לספור אותם על יד אחת, אם בכלל.
לא הטיפוס שאוהב הכל גדול, אני אוהבת קטן ואינטימי, עם אנשים שעושים לי טוב על הלב, לא איזה משהו גרנדיוזי.
אני לא מתרגשת מהיום הזה, ואפילו מעדיפה לדלג עליו.. כי עם כמה שנגיד שאנחנו לא מצפים לכלום, תמיד נצפה. נרצה שהיום הזה יהיה מיוחד, שונה, יום שכולו אהבה. ומי יכול להבטיח שהוא יהיה? הלוואי שזה היה תלוי רק בי. כרגע אני מרגישה שהוא רק יהווה לי תזכורת לכמה שהכל השתנה השנה, כמה כל אחד במסלול משלו וכמה מעטים המסלולים שמצטלבים אחד עם השני.
שמעתי את ההיא באקס פקטור שרה את זה ופשוט התחלתי לבכות. זה השילוב של היום הולדת והפחד מגיל 20 שמתקרב. לאט לאט אני פחות צעירה, פחות יפה, והפחד הזה לא למצוא את האדם הזה שיאהב אותי בזכות מי שאני, ומה שאני מביאה איתי, ולא איך שאני נראית - תמיד נמצא אי שם בפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again