החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

קראתי את ההתחלה של הבלוג הזה. הקמתי אותו בגיל 26. 4 שנים. 

ותמיד כשאני קוראת את ההתחלה, אני נזכרת באיזה מקום לא טוב הייתי. 

ועכשיו.. עכשיו אני חצי שנה פה. כן, חצי שנה מאז שעזבתי את העבודה שהיתה לי, שהייתי בה שנה וחודשיים. 

חצי שנה שאני משלמת שכירות. וחשבונות. ואוכל. והכל. לבד. 

הזמן עף מהר, מהר מידיי. 

וקראתי את כל ההתחלה עם האקסית, כשהייתי באנגליה. וזה עשה לי חשק עז לחזור לאנגליה. אולי כשאטוס שוב אכיר מישהי. 

ועוד מעט סילבסטר מתקרב. חושבת על זה שבחיים לא התנשקתי בסילבסטר. וכנראה שגם השנה זה לא יקרה. 

וקראתי על כל ההתלבטויות שהיו לי. במה אעבוד ומה אעשה עם החיים שלי. 

וסוף סוף מרגישה שמצאתי את המקום שלי. את השקט שלי. היום כשחזרתי מהחברה שגרה פה הלכתי באוויר הנעים שהיה בחוץ והיה לי כל כך כיף. 

וכן, אני סוף סוף יודעת מה אני הולכת לעשות כשאהיה גדולה. אני הולכת לעזור לבעלי עסקים לשפר את התדמית של העסק שלהם, בעזרת זה שאלמד אותם לכתוב טוב יותר. לא, אף אחד לא הכשיר אותי לזה. אבל למי אכפת. 

אז כן, יש צרות כלכליות. אבל אני בשליטה וכל עוד אני בשליטה הכל טוב. 

אפילו בעבודה הרגשתי ביטחון הרבה יותר מהר. בעבודה שעזבתי לפני חצי שנה, לקח לי חצי שנה להגיע לתחושת ביטחון הזאת. 

כיף לי. וטוב לי. ויש לי חברות טובות שהוכיחו את עצמן. בניגוד לחברות ההן שכתבתי עליהן בבלוג לפני 4 שנים. ויש אותה, שלמרות שנעלבתי ממש היא תחזור. אני יודעת.

עכשיו רק נשאר להכיר מישהי. ויש לי תחושה חזקה שזה עומד לקרות בקרוב, למרות שאין שום סימן שזה אכן יקרה, ולהתאזן כלכלית, שזה כן יש סימנים שזה עומד לקרות. 

מקווה שהשנה אשבור בכל זאת את המסורת ואמצא מישהי להתנשק איתה בסילבסטר. 

זהו. 

לילה טוב לכם.