החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לפעמים אני ככה מסתכלת על עצמי מהצד. 

מבחוץ זה נראה יפה. 

גרה לבד, באחת הערים הכי יפות בארץ, עם נוף מטורף מסביב, עצמאית, עובדת במקביל, משלמת שכירות, חשבונות, הכל. יש חברות, יש משפחה שאני אוהבת וכל שישי כמעט הולכת פה לארוחת שישי, אמא שתודה לאל מקבלת את כל השגעונות וכבר השלימה עם זה שנכדים יהיו לה רק מאחותי.  יש קצת תחביבים. ברגע שיהיה קצת כסף יהיו יותר. 

אם הייתי מישהי אחרת, והייתי מסתכלת על החיים האלו, הייתי אומרת כן, זה החיים שאני רוצה. 

ועכשיו, כשאני בתוך זה, משהו מרגיש לי לא מספיק. כי בהתחלה הייתי בהיי שוואלה, אני גרה לבד, יש לי את העצמאות שכל כך הרבה זמן רציתי. וזה לא שזאת פעם ראשונה שאני גרה לבד. כבר יצאתי מהבית. אבל זאת פעם ראשונה שאני גרה ב*דירה* לבד. 

ודירה זה שונה מיחידת דיור. ודירת 3 חדרים שונה מדירת חדר וחצי או דירה עם שותפות. 

אבל עכשיו, כשהפנמתי את זה שאני גרה לבד, שזהו הגעתי למקום שלי, משהו קצת מתחיל להציק מבפנים. אני מרגישה שאני עדיין לא מי שאני רוצה להיות באמת, שאני לא אני עד הסוף. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ומונעת מעצמי. כמו הדבר הפשוט של לקחת חתול. כי אני מתה על חתולים. וממש בא לי יצור קטן שיתכרבל לי על הברכיים. אבל אז אני חושבת על זה שחתול זה הוצאות. ואוכל זאת ההוצאה הקטנה. כי יש חיסונים. ועיקור, כי אני אקח חתולה. וחוץ מזה, נכון שכרגע אני כאן אבל מה הלאה? להתחיל לעבור איתה דירות? למצוא בעלי בית שמוכנים לחיות בבית זה נדיר. גם כאן באזור הזה זה לא טריוויאלי. ומה אני אעשה אם אני אוכל פתאום להגשים את החלום שלי של חצי שנה באנגליה? אקח אותה איתי לשם? חתול יכול להסתדר לבד שבוע, אם משאירים לו מספיק אוכל או דואגים שמישהו יבוא לנקות וכו. יותר משבוע זאת כבר בעיה. וזאת רק דוגמה. 

ומשהו בפנים מרגיש תקוע. ממש. אני כאילו מנסה לחיות בין שני עולמות- פה ובמרכז. כי החברות הטובות באמת שלי במרכז. אבל אני פה. ואחת אולי תבוא לפה, עוד איזה חצי שנה, כי גרמתי לה לחשוב על זה, אבל זה לא בטוח ופה בנתיים אני מרגישה שאני לא רוצה להכיר אנשים. לא רוצה להתערבב. נוח לי ככה שאף אחד לא מכיר אותי. ובעיר שכולם מכירים בה את כולם, ישר רואים שאני לא מפה. 

מרגיש לי כאילו אין לי ממש מה לחפש במרכז. אבל אם אני אצליח פתאום עם הסדנאות שלי, זה דיי ברור שבמרכז תהיה לי יותר עבודה. והחברות שלי במרכז. אבל הלב שלי כאן. כי התאהבתי בעיר הזאת, בעיקר בזכות אקסיתי היקרה. 

וכשאני כאן אני מרגישה טוב. כשאני במרכז אני לא מבינה איך אפשר לחיות במרכז. 

ואתמול בלילה היה לי רע. לא ברור אם זה התקף של הבלוטה כי אכלתי משהו שאסור לי אבל הרבה זמן לא היה לי ככה רע. ודיברתי איתה בלב. וכעסתי על עצמי שלמרות שהיא נעלמה ככה אני עדיין רוצה לדבר איתה. זה נראה לי כבר הרגל לחשוב עליה כל פעם שרע לי. 

אז ממבט מהצד זה נראה נחמד. אבל משהו חסר. כי זה עדיין לא עד הסוף מה שאני רוצה. 

אני צריכה ללמוד ממנה ולהיות יותר אני ופחות לוותר לעצמי. 

זהו. פרקתי.