החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אני בורחת ללבד. יש כאלו שבורחים לזוגיות. אני בורחת ללבד. 

טוב לי איתו. 

הלבד צפוי, אין הפתעות. הכל ידוע הכל טוב. 

חוץ מזה, זוכרת יותר מידיי טוב את ההרגשה של לילות ללא שינה עם דמעות שלא נגמרות וכאב כזה שקורע את הלב. 

מפחדת להרגיש את זה שוב. 

והתמורה, לא בטוחה שהיא שווה את המחיר. הרי הייתי בזוגיות, גם אם קצרה. אני יודעת איך זה מרגיש כשמישהי מסתכלת עלייך בהערצה, ולדעת שאת כל עולמה. נחמד. אפילו כיף. אבל האם זה שווה את האחר כך? כי ברור שיהיה אחר כך. גם אם נהיה חמש שנים יחד, עשר שנים, נגזים ממש ונגיד 15 שנים, עדיין יהיה את האחר כך הזה. האחר כך שיכיל את אותם לילות ללא שינה וכאב אין סופי. 

הרי בתכלס, כל רשימת הדרישות שלי, רשימת המכולת, היא בולשיט. תרוץ לא למצוא אותה. הרי כשהייתי איתה אז במסיבה, וכל מה שרציתי היה לנשק אותה, לא היה אכפת לי שבדיוק שניה לפני זה היא זרקה את הסיגריה ואפילו לא שמה מסטיק. אהבתי אותה כל כך, שלא שינה לי כלום, לא סיגריה, לא אלכוהול, כלום. רק רציתי להרגיש אותה. להיות איתה. ו"לא מעשנת" מופיע ברשימת הדרישות הזאת. 

אז כן, יש דברים שאני בשום אופן לא אתפשר עליהם, כמו ילדים, כי אני לא רוצה לבזבז למישהי את הזמן, והיא חייבת להיות מחוץ לארון, כי אני לא מסוגלת להסתיר את הקשר. או לפחות, שתהיה מוכנה לצאת ממנו, כמו שהאקסית עשתה.  ואני רוצה סוף סוף להגשים את הפנטזיה שלי של להיות עם בחורה מלאה. זה כל כך כיף. 

ואני חושבת לעצמי, שעכשיו יש לי כלים להתמודד עם האחר כך. כלים טובים דווקא. הידע שקיבלתי בעקבות השינוי גישה. ברור שהוא יעזור לי גם באחר כך כלשהו. 

אבל הפחד מהאחר כך הזה והמחשבה שהתמורה אולי לא כל כך שווה את המחיר, משתקים אותי. אולי זה גם מה שגורם לי להמשיך לייחס לה כל כך הרבה חשיבות, למרות שכבר אין שם כלום מבחינתי, כבר מזמן אין. מאותו יום שהיא הציבה לי אולטימטום. 

אז אני לא יודעת מה יהיה. אני יודעת שכשאני אהיה מוכנה היא תבוא. כמו שהאקסית באה. כמו שהיא באה. הבאה תבוא. נקווה רק שזה ייגמר אחרת. 

עכשיו הולכת להכין תפוחי אדמה בטוסטר אובן ולהכין את הבית לארוח חברה שחוגגת יום הולדת. בתאבון לי.