החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

חוץ מזה שאני לא יודעת מה לעזעזל אני הולכת ללבוש בערב חג.

סתם נו. באמת שטוב לי.

בלי להוציא עין, פה ושאר אברי גוף, יש מגעים מתקדמים עם שתי שותפות שרוצות להכנס לדירה.

למרות שכבר סגרנו תאריך פינוי והן כבר דיברו עם ההנדי מן, עד שזה לא חתום זה לא חתום, אז אני עוד מחכה עם השמחה. בנתיים רק המחשבה הזאת מקלה עלי.

איכשהו פתאום חצי מהמשפוחה הגדולה, קרי דודים דודות, החליטה לבוא לצפון לארוחת חג אצל דודה. מה שאומר, שלפחות משפחה אחת תישן אצלי, חוץ מאמא, כי דודה היא לא בית מלון ואין מקום.

יפה להם. שנה שלמה אני שם, פתאום רגע לפני שאני עוזבת כולם נזכרים לבוא. מעניין.

מה שאומר, אפס פרטיות. ואפס זמן לנקות, כי השארתי את הדירה די מזוהמת. אני וניקיון לא חברים טובים. אופס.

אבל איכשהו זה לא מפריע לי, כי אני יודעת שלפחות לא יהיה משעמם.. ושזה יחסוך לי הובלה כי זה אומר לפחות 3 מכוניות שאפשר להעביר בהן דברים. גוד. חסכו לי 800 שקל בשקט.

אני כבר מתה שכל המעבר הזה יהיה מאחורי, כי אני קצת באוויר עם כל התוכניות שלי. מרגיש לי קצת מבולבל כזה, כי אני לא פה ולא שם.

מקווה שאני אוכל להשקיע רק בעסק שלי, אבל במקרה הכי גרוע.. אני אמצא עבודה. 

ואגב עבודה, הסיוט הכי גדול שלי בימים האחרונים זה לבוא לאיזשהו ראיון עבודה ולקלוט אותה שם. אם זה קורה אני יורקת על הרצפה והולכת במקום, לא משנה עד כמה רציתי להתקבל למקום הזה.

אולי כדאי לברר קודם איפה היא עובדת, כי היא בטוח עובדת איפשהו. נכון שהסיכויים שזה יקרה שואפים לאפס, ואפילו פחות מאפס, אבל עם המזל שלי.. עדיף לברר. 

היום הסתובבתי בתל אביב. ניסיתי למצוא בגד לחג. כישלון גמור. גם כי אני וקניות לא חברים טובים (אני שונאת שופינג!) וגם כי הכל ארוך.

למה הכל ארוך כבר עכשיו, כש32 מעלות בחוץ? בעולם נורמלי אמור להיות עכשיו סוף עונה רציני של עונת הקיץ. אבל לא. הכל ארוך.

אין מצב שאני באה לערב חג לבושה בארוך. למרות שאולי בעצם יש, כי בטח יקפיאו אותנו עם המזגן שם. ככה זה כשדוד שלך פינגווין.

אבל היה לי כל כך טוב להסתובב בת"א. לבד. בשקט שלי. יש מצב שאני בכל זאת אוהבת את ת"א? אולי.

ויום כיפור עבר בקלילות מפתיעה. סוף סוף 24 שעות שאפשר רק לשבת ולחלום בהקיץ ואף אחד לא יחשוב שאת משוגעת. אז את רוב הזמן העברתי בחדר שלי, או במרפסת מול הים. חלק מהזמן קראתי ("אני ישן בחדרו של היטלר"- מומלץ. קצת כבד, אבל הוא כותב טוב. וזה לא סיפורת) וחלק מהזמן פשוט חלמתי בהקיץ וחשבתי על כל מיני דברים שהייתי רוצה לעשות לו היה לי כסף.

היתה רק שעה אחת שהרעב הציק, אבל גם לא ממש והעברתי אותה במשחק רמי עם אמא. נדמה לי שזה היה 3-4 לטובתה. אבל לא זוכרת כבר.

מעניין אם סגנון הכתיבה שלי משתנה לפי מצב הרוח? אני כותבת אחרת כשרע לי? שווה לבדוק את זה.

יאללה, רק שיחתמו כבר הבנות האלו ואני אדע שזה מאחורי.

ושיהיה לכם יום כחול. :)