החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

בעיקר קשה רגשית.

זה התחיל מיום ההולדת הכי מעפן שהיה לי בחיים.. יותר מעפן מיום ההולדת שבו "ביליתי" באיקאה עם אמא ואחותי..

המשיך עם שבוע מחלה שלא הותירה בי כוחות לכלום ואחריה שבוע של דיכאון עמוק, שבו בעיקר רציתי למות.

ורק ביום חמישי, אחרי שני טיפולים ברצף לשתי מטופלות מקסימות, התאפסתי על עצמי וחזרתי לתפקוד נורמלי, אחרי שבועיים שבקושי יצאתי מהבית והייתי צריכה להלחם עם עצמי רק לצאת להוריד את הזבל.. 

האמת, לפעמים אני לא יודעת מי מטפלת במי, אני בהן או הן בי.. זה כל כך מאפס ומרגיע אותי. פשוט המקום הנכון.

וכל הדיכאון הזה הוא בעיקר מהחובות האלו שאני סוחבת איתי כבר כמה שנים ומחברות מאכזבות, אבל בעיקר בגלל החובות.

הגעתי להמון תובנות מעניינות שרק הן יכולות למלא פוסט שלם, אבל כרגע אני בעיקר חושבת על איך לצאת מזה. וכמה שיותר מהר.

חשבתי על לפתוח מימון המונים, אבל איכשהו לא בא לי שכל מי שמכיר אותי יידע מה מצבי הכלכלי. כלפי חוץ אני משתדלת לשדר שהכל בסדר.. למרות שהכל קורס ורק בזכות בעל בית מקסים שממש בא לקראתי אני כרגע לא ברחוב.

נראה כאילו זאת הברירה היחידה שלי, לפתוח עמוד כזה. או לפרסם פוסט קורע לב בפייסבוק, על כמה אני בחובות ושאני רוצה לטפל כמו שצריך ולא להיות שקועה בחובות.

כי לקחת הלוואה זה לא רלוונטי, כל החובות האלו הם בעצם הלוואות על הלוואות שאין לי יכולת להחזיר בזמן הקרוב, כי אין לי משכורת מסודרת.

וגם אם הייתה לי משכורת מסודרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם באמת, כי הם כל הזמן תופחים. חוץ מהלוואה אחת שנשארת דיי יציבה..

יש ברירה נוספת והיא לעבור לצפון, אבל זה יתקע לגמרי את הטיפולים שלי ולא ממש בא לי.

לא יודעת כבר מה לעשות. באמת. לא רוצה שאנשים יבואו אלי לטיפול מרחמים אחרי שהם קראו פוסט קורע לב בפייסבוק. מצד שני, איזו ברירה יש לי?

לא רואה הרבה כאלו.

מנסה לא לשקוע שוב בייאוש. בעיקר כשנראה שסוף סוף עליתי על איזשהו גל נכון ומשהו סוף סוף עובד.

מה אתם אומרים? אולי לכם יש איזשהו רעיון שלא כולל ללכת לעבוד כשכירה (כי זה לא באמת עוזר, זאת סתם אשליה), לעבור דירה (גם זה לא יעזור לי בתכל'ס, כי אם עוד פעם אי שם בעתיד אני אקלע למצב כזה אני לא יכולה לעבור דירה), או לעשות דברים בלתי חוקיים.

פוסט בפייסבוק סידר לי את הרגשות.

חמלה ואהבה. כל כך קרובים אחד לשני. כל כך שונים.

וכל כך קל להתבלבל.

אני לא אוהבת אותה. אני הרי לא מכירה אותה באמת. אפילו לא חצי באמת. מה לי ולה? היא גם לא הטעם שלי, בניגוד לאחרונה שהתאהבתי בה.

כן יש לי המון חמלה אליה, מסיבות שונות. ובגלל שזה כל כך מבלבל, לקח לי המון זמן לעלות על זה.

איך שפוסט אחד יכול להסביר כל כך הרבה.

מהלב, או מאיפה שלא נכנסת אליו. צאי כבר. את בזוגיות. קישטה.

הלכתי לנסות לישון, מצאתי את עצמי חושבת עלייך. בלי שנכיר בכלל באמת. קמתי כי כבר לא יכולתי עם המחשבות וחזרתי למחשב.

עצוב שאני יודעת שזה לא יעבוד וסתם השחתתי מילים לריק.