וזה מפתיע איך לאורך כל היום אנחנו בוהים במחוגי השעון בשקיקה, האופטימיים ביננו נועצים מבטי אורי גלר בתקווה להיות, ולו רק הפעם, שליטי הזמן ולקדם אותו. אנחנו רוצים להושיט יד אל השמש בתנועת גריפה, לגרור אותה על פני כיפת השמיים לכיוון הים, ושם להותיר לה להתבוסס בין גווני כחול-אדום-צהוב ולהשתהות לנוכח פאר הטבע הצבעוני הנגלה לעיננו. בשעה שגווני כחול ושחור צובעים את האווירה אנחנו משערים שהחלק הקשה מאחורינו. אבל השעות המרות באמת הן אלה שלאחר בין הערביים, שכן באיזור הדמדומים עוד נותר מקום להטיל ספק בזמן שבזבזנו בלעשות כל דבר אחר חוץ מלהנות. בשעות הלילה כאשר הסהר הוא זה המעטר את אפלת השמיים, בוהק בחוורונו, השדים הפנימיים מתעוררים לחיים, מוצאים את מקומם בין הסדינים ומתבייתים בין המחשבות. האימה מגלה את פניה האמיתיות והן מסנוורות כמעט כמו השמש עצמה, מנסות למגנט אותנו ולגרום לנו הלהתמכר לתחושה. אז נביט לחלון ונצפה בקוצר רוח לזקיק של אור, קצה השמש שיתן לנו קורטוב של ציפייה לקראת היום החדש. כל משאת נפשינו היא שהלילה יעבור, ונבטיח לעצמנו שמחר יהיה זה שונה.