ובחסות החשכה אני מצרפת אליי חברה טובה ועולה על הטיסה ללונדון. אנחנו מגיעות בלילה ומתיישבות במסעדה כשלפתע האמא של החברה מופיעה לנגד עיננו, רותחת מכעס. מספרת שהיא הצליחה לעלות על הטיסה הבאה ולהגיע עד אלינו, ובטיסה הקרובה כולנו נוסעות חזרה לארץ. אנחנו יושבות במסעדה ביתית פשוטה שכזאת שמתעכבת זמן רב בהגשת המנות ולאחר שעה, כשהן מגיעות אנחנו מבקשות מבעלת המקום לארוז אותן ורצות לשדה התעופה. אני ישנה לאורך כל הטיסה, וכשאני מגיעה הבייתה השעון מראה שתיים בצהריים אבל חושך בחוץ ואמא שכובה על הספה בסלון כמעט כמו בכל לילה. איפה היית, היא שואלת. בלונדון, אני עונה בפשטות, את כועסת? היא משיבה שלא ואני הולכת לישון. בבוקר אבא מביע את כעסו. למה נסעת, הוא שואל. כי הייתי עייפה מהכול אבא והייתי חייבת לברוח לאנשהו. אני עייפה ועצובה והייתי צריכה את זה. הוא מביט בי במבט מלא רחמים והולך. כעבור עוד כמה שעות אני רצה אליו להגיד לו שאני לא באמת עצובה, רק סתם, הייתי עייפה אז ברחתי.