| אני אלכוד את הרגעים המאירים מתוך ארסנל המחשבות האבודות. |
כינוי:
עקבים. גיל: 11
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | |
| 2/2014
56
לפעמים אני קטנה ואבודה צריכה לבחור בין שתי דרכים שיכוונו אותי ליקומים מקבילים במימד של הנצח. אני תוהה באיזה גרעין בחלל מסתתרות כל התוצאות של השבילים שלא הלכנו בהם. לא עברנו את כל הגדרות וזה אנושי כי לפעמים נראה לנו שחוץ מלקפוץ אין עוד דרך אחרת ואם קצת כואבות לנו הרגליים אז עדיף כבר שנוותר. אולם יש הרבה גדרות שיש להן סוף ואפשר לעבור מסביב ומי שהולך קצת לאורכה של הגדר, חושב ופועל לאט קולט את השיטה. אני תוהה באילו חלומות אנשים מנצחים את הכול, כולל את הפחדים הכי גדולים שלהם כמו גבהים או כאבים או מוות והופכים את הבלתי אפשרי לקל ופשוט. אני מנבאת תוצאות של מחקרים שאני עושה על עצמי ועל החברה כי הכול יותר מדי מובן מאליו. כולנו גרגיר אבק בתוך העולם האינסופי הזה וזה מדהים כמה פעמים אנחנו מספיקים לשכוח את זה ולהתנהג כאילו אנחנו במרכז עד שאנחנו נזכרים בכך שוב. הרגע עלתה לי תמונה של אחת מהפינות בחצר בית הספר. בהפסקות זה היה סתם מקום לשחק בו תופסת או לשבת ולדבר כשגדלנו, ובשיעורי הספורט המקום הזה שימש בחלק מהפעמים כנקודת הזינוק של הריצה. בסוף המתחם יש מדרגה דיי גבוהה ואני תמיד אהבתי לסיים את כל הריצות שלי בספרינט מהיר ובקפיצה מטה. זה לא סיפור על איך החלקתי וכמעט שברתי משהו, כי מעולם לא נפלתי שם, המקום הזה היה קצת חוף מבטחים כי אחרי הקפיצה הבנתי שהחלק הקשה נגמר. היום אחרי הקפיצה צריך להמשיך לנתר ולאחר מכן לדלג ובסוף להזדחל כמו נחש בין כל המכשולים ולהמשיך לחפש את הדרך במבוך שאנחנו לא יודעים איך נצא ממנו, או האם אנחנו בכלל רוצים לצאת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
