אבל כרגע אני לבד, כל כך לבד. תחושת הבדידות מוחצת לי את הקרביים, מבחוץ ומבפנים, דומני שכל האיברים הפנימיים שלי עתידים להתפוצץ בזה אחר זה, ולהותיר אחריהם שלולית אבסטקרטית של ריק על רצפת אספלט באמצע הרחוב. נראה שאני כלום ושום דבר, שאין כתפיים המזמינות את ראשי להתרפק עליהן, שאין אמיתות שמותר לי לספר כי אין לי למי. הכול שומם לי. בדקה ההיא באותו היום כשהרגשתי שכולם כועסים עליי ואין טעם לחיות כי גם ככה אף אחד לא מבין רציתי לברוח לחיקו של האלכוהול. במשך כל סוף השבוע שימש לי מפלט מהעתיד המאוס והיותר מדי גלוי לעין, והנה עם תחילת כאב הראש שמסמל את הגיעו של ההאנגאובר אני נותרת להתמודד עם הכול בעצמי. לכי תאספי שברים של כל דבר שריסקת בטעות, רק כי נגעת בו. לכי תחיי ותגלי עולמות מרתקים כשכל מה שאת צריכה לעשות בחיים זה בעצם לטאטא רצפות.

בסיכומו של דבר נותרתי אז לבד, בחסות החשכה, לבנות את ארמונות החול שהתפרקו.

אני בודדה.