איזה משחק מזעזע, אכזרי, בין חיים למוות. בין שמחה לאושר ובין אופוריה לגיהינום וזה תופס נדבח כביר בנשמות האבודות של כולנו. איך בכלל אפשר לשמוח באחרית הימים ואיך אפשר שלא לכאוב כשהעולם שוב מהתל בכולם בכל מקום. איך אפשר להמשיך להתעסק עכשיו בכל הזוטות שמסביב? במי מרגיש איזה רגש כלפי מי ומהן בסופו של דבר ההשלכות, איך אנשים מרשים לעצמם לכאוב ולשנוא ולהתרחק ולא לגעת כשהכול כך כל זמני ודינאמי ויכול להשתנות ולהתאדות ולחדול מלהתקיים באופן כל כך מוחלט? איך כל פעם שאני חושבת על עצמי עכשיו אני מרגישה מלכת האגואיזם, נסיכת האנטיפטיות ואבירת האדישות, ובכלל לא מומלץ שאביע רגש כי אין זה ממקומי. הם כולם שבורים כל כך שהפה נשאר פעור והגה לא משתחרר ממנו, מיתרי הקול חרוכים בעקבות דברים מזעזעים שקורים והנשמה מדממת יחד עם אלה שרע להם. קוראים לזה תהליך ההזדהות והוא אף פעם לא באמת עוזר. להגיד "אני מבין" זה שקר שמהדהד בכל פינה, להביע צער לא ישיב את ההולכים ולשדר עסקים כרגיל זה לא במקום כי שום עסק לא עומד לתפקד עכשיו, הכול יקרטע.

זה כל כך עצוב שבשלב זה נגמרו לי המילים.