מסוג הדברים שקורים שטובים מדי מכדי להיות אמיתיים? הכול זה רק היתולים פרוסים על גבי צירי זמן, כך לפחות קל לבחור להאמין. אני בוחרת להאמין. שרגעים קסומים מתפוגגים בחסות החשכה ושכשעולמות מקבילים נפגשים אנחנו מדברים כאן על מאית שניה. חוסר ההגינות שבעוצמתיות של הרגש גורם לי לרצות לסגת. בהתחלה לא רציתי לעשות שום דבר מלבד לברוח ולאחר מכן שום דבר מלבד להשאר. אני מניחה שהסיבה היא שאין מפחיד יותר מלחדור לתוך הבועה של האוטופיה, גם אם החדירה היא איטית וגם אם מרטיבים את האצבע בסבון לפני. היציאה משם מייגעת כי הבועה מתפוצצת ומותירה טיפות מים ספורות מהולות בסבון באוויר. ולא משנה כמה טוב הריח כמו שלא משנה כמה רומנטית השעה, לפתע זה מתמוסס ואז שוב נותרת התחושה של הריקניות בבטן.

לא רציתי שיעזוב בדיוק באותה מידה שייחלתי לכך שילך, התיימרתי שיאחוז בי חזק כפי שקיוויתי שידו תשמוט את ידי באפאתיות. כל הקצי קיצון האלה מביאים אותי לערפול חושים, לנקודה דכאונית במישור החיים שבה נפגשים כל הקווים של הרגש. הכוח והתשוקה לא מרפים ממני ו-

(למרות שאמרתי לו היום לא לבוא אני רוצה אותו כאן עכשיו מיד איתי).