שדים מהעבר באים להתנחל לי בגרון.

אני מגרשת אותם

יורקת

צועקת "לכו"

נלחמת עד זוב דם.

אתם לא מבינים מולכם למרות שאני מרגישה חלשה אני עדיין בלתי מנוצחת.

"... אז כשמפשיטים אותי פיזית אני לובשת במהרה את כל המסכות שאני מוצאת בכיסים המקומטים. מחפשת אחר מחסום הולם שיגן מקירוב לבבות וגופים, טלאים של בעתה ממלאים את קירות נפשי ואני קטנה וחלשה, ולא אמיתית כמו הילדה ההיא שרצית".

(ולכן הלכת בסוף)

ואת מחשבותי לפתע קוטעת הרוח שנושבת בניגוד לכיוון ריצתי

ואני פוערת פי מנסה לשאוף אותה. מעין "אוויר חינם" שלא צריך להתאמץ כדי להחדיר לריאות.

הרוח נפסקת ואיתה גם האופוריה שחולפת כהרף עין בכאב המאמץ.

(נפלא אבל, הכול נפלא)

ולאחר תקופת פגרה ממושכת, כשעליתי על המסלול הרגיל שם בפארק בעת השקיעה נוכחתי לדעת שהדודה צדקה: הרגליים זוכרות איך לרוץ, התנועה המונוטונית טבעית בשבילן כאילו  מאז ומעולם פעלו השרירים בקרסול ביתר שאת. רק הלב קצת מתקשה לאזן פעימות, כאילו לא זוכר איך פועלים בשעת מאמץ.

הו וול, כנראה יש דברים שהלב בכל זאת  שוכח.

הבעיה בלנסות לפתור לבד את הבעיות של עצמך הוא שלעולם לא תדע האם הן בכלל בעיות אמיתיות.

בבדק בית עצמי של שלוש השנים האחרונות נתגלה כי

פעם הייתי גם הכול וגם כלום. היום אני רק הכול או כלום.

אם היה לי את האומץ והיו לי את החברים הייתי הולכת למועדונים ומשתרמטת שם.

אבל אין לי. ולכן זה מרד הנעורים שלי, מינימליסטי ולצערי אפילו לא חינני.

זה בטח מחמיא להם לאנשים האלה, שכאשר אני חולפת על פניהם אני מסובבת את ראשי לאחור בכיוונם, סוקרת במבט שני. אלו בדרך כלל נשים לבושות במחלצות אופנתיות שהייתי רוצה לעצמי, או בחורים שהם תאווה לעיניים, ילדים קטנים מעוטרים חיוך מלאכי, ולפעמים אנשים שדומים למישהו שאני מכירה. זה בטח מפעים בהם את רפלקס החיוך.

אני יודעת שלי זה עושה משהו. כשאני חולפת על פניו של מישהו ומאתרת אותו בזווית העין מפנה את ראשו לכיווני ובוחן אותי פעם נוספת. זה גורם לי להרגיש שאני שווה משהו, שאני שווה מבט שני.

אתה חולף על פני מישהו כהרף עין כשהמסלול שלך ושלו משתלבים לפתע והבעת הפנים שלך משקפת בדיוק את המחשבות שצצות לך באותו רגע.

ופתאום שני עצמים בעולם הזה מתייחדים למאית שניה משותפת בחיים. איך דרכים מצטלבות וקשרים נרקמים ונפרמים והכול בלהט הרגע המכושף שאין שני לו.

הכול נשמע הרבה יותר טוב בראש ומתקוצ'ץ' כשהוא עולה על הכתב.

אבל גם בזה יש קסם כי מחשבה שנוצרת ומתבשלת במוח ואפשר להגדיר אותה בדרך מושלמת כל כך מרחפת לה לעבר הלא מודע ונמחקת, ומה שנשאר הוא רק התחושה העילאית קצת שהיא גרמה לך להרגיש.

זה מפחיד להביט ולראות כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט שכזה.

אני אובדת בין פלאשבקים מהעבר לנקודות ציון בהווה.

בבקשה שמשהו ישבור את השרשרת הזאת.

fake

נשים שנוהגות במכוניות מפוארות שלא הן קנו וגברים שטובעים במשך שנים בבינוניות של עצמם עד שנמאס להם והם מתרסקים.