אני רוצה לזעזע לך את הלב כמו שאף אחת לא העיזה. להשתיק אותך בנשיקה משכרת חושים, להפקיר את הגוף שלי בידייך, לתת לך להדוף אותי על הקיר ולהצמד. להרגיש אותך בכל איברי הגוף שלי, לשמוט את ראשי על כתפך כשאתה נושך- נושק לי על הצוואר. אני רוצה להיות כלואה בתוך הידיים שלך ושלא תתן לי לזוז ושלא תרצה ללכת. שתשאר ותגע ותלטף ותכאיב ותלמד בי כל איבר וכל פיסת עור. בסופו של דבר אני בסך הכול רוצה שתתחרמן איתי עם כמה טיפות עודפות של רגש, זהו.
המורה לאזרחות תמיד טען שהוא מלמד אותנו על העולם כפי שראוי שיהיה ואני מרשה לך להתאזרח לי בלב בנפש בראש בתודעה ולעטוף לי את כל הגוף כי כשאנחנו רצים אני רוצה שתהדוף אותי כך סתם לפתע ימינה ותפיל אותי על הדשא הלח מטל הערב או מהמזרקות ותתנפל עליי תרכן מעליי ותגע בי ותעשה לי דברים שהראש שלי יכול לתאר רק בתמונות ולא במילים ואני אהיה שלך אתמסר רק לך לשרירי הידיים שחומים שבולטים מהם מידי פעם העורקים ונשמתי תעתק כשתנעץ בי מבט כהה רותח ותפשיר את כל הקרח הזה ותנשך אותי והזיעה של שנינו ספק תתערבב ספק תתנדף ברוח סוף הקיץ וכל הדברים האסורים האלה שתעשה לי הם העולם שלי כפי שראוי שיהיה.
חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.
האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.
אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.
אתה רוצה אותי. איזו מן בדיחה נהדרת. אתה תתפלא שאני מתקשה להאמין? אולי תחבק אותי מאחורה ותלחש מילים של אנשים שמרגישים ואני לא אבין איך אתה עוד לא מנסה להאבק לי עם הכרס של החזייה. מה, לא לזה קוראים "רוצה"? זה מעניין לחשוב שיש לך מפרט רחב של רגשות עמוקים יותר להציע, אתה נראה לי קצת לא רגיל. בגלל זה אמרתי לך כן. איך אני אתמודד איתך בכלל, אתה מכיר חצי מהצדדים האפלים שלי עוד מלפני שפתחתי את הפה. אני מפחדת, לא יודעת, להשתתק מולך ולקפוא. אני מפחדת כשאומרים את המילה דייט או לצאת או אהבה.
בוא, בוא נתעסק בתשוקה, למה לא? זה ממש קל, זה תופס תמיד את העיניים של כל הבחורים במועדונים שאני מסתכלת עליהם כחתיכות בשר. גם הם עליי ואם יוצא אז גם איזה אחד מצמיד אותי לקיר, נושך ואז הולך ממשיך לרקוד. גם אני ממשיכה כי תבין, ככה אני מכירה את זה וזה ממש כיף להשתרמט קצת במאורות השחורות שבהן אף אחד לא שופט. בעולם שלי הכול נורא ליטרלי ואצלך הכול מופשט, אני הולכת לאיבוד בין משמעויות ותרה אחרי הרדוד ביותר בעוד שאתה תבחן נקודות מבט בחדות עין עד ליסוד ותסיק מסקנות שלא תצליח להביע במילים.
לכו זדיינו כולכם. תרקבו במיצי השנאה של עצמכם ואז תלכו לחפש תשוקות אחרות. אני לא הדבר הנכון בשבילכם ואני לא דבר נכון באופן כללי. אני מודה שאני טיזרית ואז מתכרבלת בתוך הגופים המגוננים שלכם ומותירה לכם זרוע חשופה ללטף ובושם אביבי להסניף. ואני צווחת בתוך הקירות הפנימיים של המוח שלי שהגיע הזמן להתיישב על הספה כמו בן אדם אבל הראש ממשיך ללכת לאיבוד ולהכביד לכם על השקע של הכתף, ואני רוצה להשאר איתכם לנצח, או לפחות לכמה מאיות שניה ארוכות במיוחד. בא לי שבתוככם תחל התקופה של המנוחה והנחלה, של הבחור שמכירים לסבתא ולא שמנשקים במועדון אפוף עשן ולא טורחים לשאול את השם. אני רוצה לרגע להפנות אליכם את השפתיים ולהצמיד אותן בחוזקה לשלכם למרות שאנחנו מול כולם. אבל זה נעלם פתאום ותוך כדי השחלת עוד משפט אדיוטי אני חוזרת למצב ישיבה זקופה ולא מסתכלת לכם בפנים למשך חמש השניות הבאות. בא לי שתחשקו בי אבל אני שונאת לגלות כשזה קורה. ואני לא מסוגלת לאהוב אתכם אלא אם כן מדובר באהבה אפלטונית תמימה וידידותית שבה אני מלכתחילה חושקת. הלוואי שזה לא היה ככה. הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד לעצמי "הוא מספיק שווה שאזניח למענו את הפלרטוטים של אחרי חצות הלילה ואת ההצמדויות לקיר במסיבות" אבל זה פשוט נראה שבאף אחד זה לא נמצא. אז הבנתי שזה בעצם נעלם בי. לפני כמה זמן הייתי חלק משיחה שעסקה בסטוצים. אני לא מבינה איך מישהי מסוגלת לרצות את זה, טענה מישהי, סטוצים בטוח נובעים מחוסר ביטחון של הבחורה, או שהיא פשוט רוצה יותר מזה, הוסיפה ללא היסוס. כשמחיתי וטענתי טענה נגדית,מישהו אחר הוסיף שודאי אני מדברת כך כי אני אוהבת סטוצים. כן אוף, הנהנתי ואני ממשיכה להנהן בשקט, לא רוצה להרגיש ולא רוצה להקשר ולא רוצה ניתוק ולא רוצה להתחייב לכך שלא אתכרבל בין שרירי הידיים של מישהו אחר ולא רוצה להפסיק לאסוף נשיקות כשאני שיכורה ולא רוצה ולא רוצה. לכו זדיינו.
אבל כרגע אני לבד, כל כך לבד. תחושת הבדידות מוחצת לי את הקרביים, מבחוץ ומבפנים, דומני שכל האיברים הפנימיים שלי עתידים להתפוצץ בזה אחר זה, ולהותיר אחריהם שלולית אבסטקרטית של ריק על רצפת אספלט באמצע הרחוב. נראה שאני כלום ושום דבר, שאין כתפיים המזמינות את ראשי להתרפק עליהן, שאין אמיתות שמותר לי לספר כי אין לי למי. הכול שומם לי. בדקה ההיא באותו היום כשהרגשתי שכולם כועסים עליי ואין טעם לחיות כי גם ככה אף אחד לא מבין רציתי לברוח לחיקו של האלכוהול. במשך כל סוף השבוע שימש לי מפלט מהעתיד המאוס והיותר מדי גלוי לעין, והנה עם תחילת כאב הראש שמסמל את הגיעו של ההאנגאובר אני נותרת להתמודד עם הכול בעצמי. לכי תאספי שברים של כל דבר שריסקת בטעות, רק כי נגעת בו. לכי תחיי ותגלי עולמות מרתקים כשכל מה שאת צריכה לעשות בחיים זה בעצם לטאטא רצפות.
בסיכומו של דבר נותרתי אז לבד, בחסות החשכה, לבנות את ארמונות החול שהתפרקו.
וזה מפתיע איך לאורך כל היום אנחנו בוהים במחוגי השעון בשקיקה, האופטימיים ביננו נועצים מבטי אורי גלר בתקווה להיות, ולו רק הפעם, שליטי הזמן ולקדם אותו. אנחנו רוצים להושיט יד אל השמש בתנועת גריפה, לגרור אותה על פני כיפת השמיים לכיוון הים, ושם להותיר לה להתבוסס בין גווני כחול-אדום-צהוב ולהשתהות לנוכח פאר הטבע הצבעוני הנגלה לעיננו. בשעה שגווני כחול ושחור צובעים את האווירה אנחנו משערים שהחלק הקשה מאחורינו. אבל השעות המרות באמת הן אלה שלאחר בין הערביים, שכן באיזור הדמדומים עוד נותר מקום להטיל ספק בזמן שבזבזנו בלעשות כל דבר אחר חוץ מלהנות. בשעות הלילה כאשר הסהר הוא זה המעטר את אפלת השמיים, בוהק בחוורונו, השדים הפנימיים מתעוררים לחיים, מוצאים את מקומם בין הסדינים ומתבייתים בין המחשבות. האימה מגלה את פניה האמיתיות והן מסנוורות כמעט כמו השמש עצמה, מנסות למגנט אותנו ולגרום לנו הלהתמכר לתחושה. אז נביט לחלון ונצפה בקוצר רוח לזקיק של אור, קצה השמש שיתן לנו קורטוב של ציפייה לקראת היום החדש. כל משאת נפשינו היא שהלילה יעבור, ונבטיח לעצמנו שמחר יהיה זה שונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
