אתה רוצה ילדות טובות

כמעט בתולות שפתיים

מתוקות

שיגידו לך את האמת נון סטופ

ואתה רוצה לפענח אותן

לדעת מה עובר להן בראש

ולקבל החלטה

והכול תלוי בכמה שהן יותר לבושות

אתה שונא סטוצים ונגעל מאלכוהול

וגר במכון

כי שום דבר לא מרקיע לך את הביטחון

כמו עוד סקווט או מתח או עוד ריצת בוקר

אבל אז אתה עושה שריר

שלא יבייש מתאגרף בין לאומי

וכשאני נדהמת

אתה אומר מושפל

תראי איך זה עטוף בכל כך הרבה שכבות של שומן

אתה מתוודה שרצית אותי

בהליכה על חוף הים בחושך מוחלט

כשבמרחק מאיתנו ניתן לשמוע רעש

של אנשים שיכורים ושמחים ומזדיינים

ואתה לא רואה את חוסר ההיגיון

היכן זה מתנגש

כי אתה בסך הכול ילד טוב

שרוצה ילדות טובות

ואני בסך הכול ילדה טובה

(אבל אתה לא יודע)

שעושה מעשים רעים.

- את לא מובנת בעיניי ואני רגיל לקרוא אנשים.

- הרבה אומרים לי שאני לא מובנת ולי זה נראה שאני הכי פשוטה בעולם.

- את ממש לא. בדיוק ההפך. את הכי קשה להבנה שראיתי.

כי הבן אדם האחרון שאמר לי שהוא מבין אותי עזב לי את החיים בסערה חסרת רחמים.

כי ברגע שאתה תבין אתה תשנא אותי.

ואני יודעת שבעצם

כל מי שמבין

בסוף ילך.

חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.

כולנו שדים כאלה. בחלוף הזמן משהו בנו מתפרץ. לפתע אנחנו לא מסוגלים לזהות את עצמנו, עומדים מול המראה ומבט מיוסר לא מוכר נשלח לעברנו. שיחות עמוקות מפלחות לילות שיועדו להיות בודדים. כמה נפלא זה פתאום להרגיש שבתחושה שלי אני אינני לבד. איך הוא אמר, יש מישהו, ממש עכשיו כשאנחנו מדברים, בקצה השני של העולם שמבין בדיוק מה את אומרת.

לבריחה אינספור משמעויות.

עדיין קשה לקבל את עולם המושגים שלי בנושא, אבל אלו בסך הכול רגשות תמימים, בין עם צפון או דרום או ירושלימה, העיקר הוא לא להיות. המטרה היא להעלם, לשים פס רחב על הצורך לתת הסברים, לשכוח שאיננו לבד בעולם. ללכת בין אנשים לא מוכרים ברחובות ששונים מאלה שבשכונה או בכלל בעיר ובערים השכנות. לטעום בעיניים כל פיסת התרחשות, לספוג את האווירה וכל היוצא בזאת, מבורך כל מה שאפשר לקלוט, מתנה היא כל מה שאפשר להבחין בו. אושר צרוף לכמה שעות.

וכמה נחמד שמישהו הבין.

אם

היית שואל אותי לדעתי

הייתי אומרת לך לא

חוזה לך ברח

נוס על נפשך

הזהר

אבל

אתה נמשך אליי

כמו מגנט אידיוטי שבשוגג

הצמידו בו צפון לדרום

כמו איזה נמר לטרף

כי לא הבנת

שאני הציידת

כי הקסם שלי מעוור אותך

כי שכחת

שמתחת לקליפות חלקות מאחורי זגוגיות עיניים תכולות

בין מילות פלרטוט שמתלפפות סביב לשון חדה

אין נשמה

אם

היית שואל אותי למה

הייתי משקרת לך

אומרת

אני לא רוצה

אבל האמת היא

שבקרוב

אתה לא תרצה

לכו זדיינו כולכם. תרקבו במיצי השנאה של עצמכם ואז תלכו לחפש תשוקות אחרות. אני לא הדבר הנכון בשבילכם ואני לא דבר נכון באופן כללי. אני מודה שאני טיזרית ואז מתכרבלת בתוך הגופים המגוננים שלכם ומותירה לכם זרוע חשופה ללטף ובושם אביבי להסניף. ואני צווחת בתוך הקירות הפנימיים של המוח שלי שהגיע הזמן להתיישב על הספה כמו בן אדם אבל הראש ממשיך ללכת לאיבוד ולהכביד לכם על השקע של הכתף, ואני רוצה להשאר איתכם לנצח, או לפחות לכמה מאיות שניה ארוכות במיוחד. בא לי שבתוככם תחל התקופה של המנוחה והנחלה, של הבחור שמכירים לסבתא ולא שמנשקים במועדון אפוף עשן ולא טורחים לשאול את השם. אני רוצה לרגע להפנות אליכם את השפתיים ולהצמיד אותן בחוזקה לשלכם למרות שאנחנו מול כולם. אבל זה נעלם פתאום ותוך כדי השחלת עוד משפט אדיוטי אני חוזרת למצב ישיבה זקופה ולא מסתכלת לכם בפנים למשך חמש השניות הבאות. בא לי שתחשקו בי אבל אני שונאת לגלות כשזה קורה. ואני לא מסוגלת לאהוב אתכם אלא אם כן מדובר באהבה אפלטונית תמימה וידידותית שבה אני מלכתחילה חושקת. הלוואי שזה לא היה ככה. הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד לעצמי "הוא מספיק שווה שאזניח למענו את הפלרטוטים של אחרי חצות הלילה ואת ההצמדויות לקיר במסיבות" אבל זה פשוט נראה שבאף אחד זה לא נמצא. אז הבנתי שזה בעצם נעלם בי. לפני כמה זמן הייתי חלק משיחה שעסקה בסטוצים. אני לא מבינה איך מישהי מסוגלת לרצות את זה, טענה מישהי, סטוצים בטוח נובעים מחוסר ביטחון של הבחורה, או שהיא פשוט רוצה יותר מזה, הוסיפה ללא היסוס. כשמחיתי וטענתי טענה נגדית,מישהו אחר הוסיף שודאי אני מדברת כך כי אני אוהבת סטוצים. כן אוף, הנהנתי ואני ממשיכה להנהן בשקט, לא רוצה להרגיש ולא רוצה להקשר ולא רוצה ניתוק ולא רוצה להתחייב לכך שלא אתכרבל בין שרירי הידיים של מישהו אחר ולא רוצה להפסיק לאסוף נשיקות כשאני שיכורה ולא רוצה ולא רוצה. לכו זדיינו.

פעם חברה ואני הגענו למסקנה שאהבה עושה אותי רזה,

וזוהי כנראה הסיבה שהשמנתי.