"... אז כשמפשיטים אותי פיזית אני לובשת במהרה את כל המסכות שאני מוצאת בכיסים המקומטים. מחפשת אחר מחסום הולם שיגן מקירוב לבבות וגופים, טלאים של בעתה ממלאים את קירות נפשי ואני קטנה וחלשה, ולא אמיתית כמו הילדה ההיא שרצית".
(ולכן הלכת בסוף)
ואת מחשבותי לפתע קוטעת הרוח שנושבת בניגוד לכיוון ריצתי
ואני פוערת פי מנסה לשאוף אותה. מעין "אוויר חינם" שלא צריך להתאמץ כדי להחדיר לריאות.
הרוח נפסקת ואיתה גם האופוריה שחולפת כהרף עין בכאב המאמץ.
אתה חולף על פני מישהו כהרף עין כשהמסלול שלך ושלו משתלבים לפתע והבעת הפנים שלך משקפת בדיוק את המחשבות שצצות לך באותו רגע.
ופתאום שני עצמים בעולם הזה מתייחדים למאית שניה משותפת בחיים. איך דרכים מצטלבות וקשרים נרקמים ונפרמים והכול בלהט הרגע המכושף שאין שני לו.
הכול נשמע הרבה יותר טוב בראש ומתקוצ'ץ' כשהוא עולה על הכתב.
אבל גם בזה יש קסם כי מחשבה שנוצרת ומתבשלת במוח ואפשר להגדיר אותה בדרך מושלמת כל כך מרחפת לה לעבר הלא מודע ונמחקת, ומה שנשאר הוא רק התחושה העילאית קצת שהיא גרמה לך להרגיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
