אני לא יכולה. הוא פשוט. יש בו כזה קסם.

וטוב לב ותמימות ואני מתמוגגת.

יותר מדי רגעים קיטשיים וכולם שלנו וזה הופך מיוחד (קוראים לזה הזרה).

אני יודעת שבמושגים חברתיים מסויימים זה אסור אבל

זה מרגיש כל כך נכון

אני כזאת כלבה

אבל

זה כל כך שווה את זה

מה עובר עליי באלוהים ממתי יש לי רגשות?!

♥

חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.

אתה רוצה אותי. איזו מן בדיחה נהדרת. אתה תתפלא שאני מתקשה להאמין? אולי תחבק אותי מאחורה ותלחש מילים של אנשים שמרגישים ואני לא אבין איך אתה עוד לא מנסה להאבק לי עם הכרס של החזייה. מה, לא לזה קוראים "רוצה"? זה מעניין לחשוב שיש לך מפרט רחב של רגשות עמוקים יותר להציע, אתה נראה לי קצת לא רגיל. בגלל זה אמרתי לך כן. איך אני אתמודד איתך בכלל, אתה מכיר חצי מהצדדים האפלים שלי עוד מלפני שפתחתי את הפה. אני מפחדת, לא יודעת, להשתתק מולך ולקפוא. אני מפחדת כשאומרים את המילה דייט או לצאת או אהבה.

בוא, בוא נתעסק בתשוקה, למה לא? זה ממש קל, זה תופס תמיד את העיניים של כל הבחורים במועדונים שאני מסתכלת עליהם כחתיכות בשר. גם הם עליי ואם יוצא אז גם איזה אחד מצמיד אותי לקיר, נושך ואז הולך ממשיך לרקוד. גם אני ממשיכה כי תבין, ככה אני מכירה את זה וזה ממש כיף להשתרמט קצת במאורות השחורות שבהן אף אחד לא שופט. בעולם שלי הכול נורא ליטרלי ואצלך הכול מופשט, אני הולכת לאיבוד בין משמעויות ותרה אחרי הרדוד ביותר בעוד שאתה תבחן נקודות מבט בחדות עין עד ליסוד ותסיק מסקנות שלא תצליח להביע במילים.

טוב, איפה היינו?

אה, כן, אני רוצה גם.

כולנו שדים כאלה. בחלוף הזמן משהו בנו מתפרץ. לפתע אנחנו לא מסוגלים לזהות את עצמנו, עומדים מול המראה ומבט מיוסר לא מוכר נשלח לעברנו. שיחות עמוקות מפלחות לילות שיועדו להיות בודדים. כמה נפלא זה פתאום להרגיש שבתחושה שלי אני אינני לבד. איך הוא אמר, יש מישהו, ממש עכשיו כשאנחנו מדברים, בקצה השני של העולם שמבין בדיוק מה את אומרת.

לבריחה אינספור משמעויות.

עדיין קשה לקבל את עולם המושגים שלי בנושא, אבל אלו בסך הכול רגשות תמימים, בין עם צפון או דרום או ירושלימה, העיקר הוא לא להיות. המטרה היא להעלם, לשים פס רחב על הצורך לתת הסברים, לשכוח שאיננו לבד בעולם. ללכת בין אנשים לא מוכרים ברחובות ששונים מאלה שבשכונה או בכלל בעיר ובערים השכנות. לטעום בעיניים כל פיסת התרחשות, לספוג את האווירה וכל היוצא בזאת, מבורך כל מה שאפשר לקלוט, מתנה היא כל מה שאפשר להבחין בו. אושר צרוף לכמה שעות.

וכמה נחמד שמישהו הבין.

"רציתי להתנצל על יום שבת ההוא, זה היה ממש לא העניין שלי ולא הייתי צריכה להתערב".

זה בסדר, אמרתי, וגם התכוונתי לכך ובאותה שעה כל האיברים הפנימיים שלי זעקו מרוב אושר.

צדקתי ונאבקתי ועמדתי על שלי וזה היה מתבקש.

אני בפנים

וקיבלתי לכך גושפנקא רשמית

ברוכה הבאה, הם אמרו

אני

בפנים

זה לא יצר הנקמה שגרם לשפתיים שלי להתעקל לחיוך בלתי רצוני כשראיתי את הסטטוס הזה שלך הכואב, זה חוש הצדק. לא ביקשתי לראות אותך סובל אבל אהיה מוכנה לצפות בך מתענה במשך שעות.

ובמילים פשוטות: הגיע לך והגיע לך!

(שמחתי שנשבר לך הלב)

שדים מהעבר באים להתנחל לי בגרון.

אני מגרשת אותם

יורקת

צועקת "לכו"

נלחמת עד זוב דם.

אתם לא מבינים מולכם למרות שאני מרגישה חלשה אני עדיין בלתי מנוצחת.