אתה רוצה ילדות טובות

כמעט בתולות שפתיים

מתוקות

שיגידו לך את האמת נון סטופ

ואתה רוצה לפענח אותן

לדעת מה עובר להן בראש

ולקבל החלטה

והכול תלוי בכמה שהן יותר לבושות

אתה שונא סטוצים ונגעל מאלכוהול

וגר במכון

כי שום דבר לא מרקיע לך את הביטחון

כמו עוד סקווט או מתח או עוד ריצת בוקר

אבל אז אתה עושה שריר

שלא יבייש מתאגרף בין לאומי

וכשאני נדהמת

אתה אומר מושפל

תראי איך זה עטוף בכל כך הרבה שכבות של שומן

אתה מתוודה שרצית אותי

בהליכה על חוף הים בחושך מוחלט

כשבמרחק מאיתנו ניתן לשמוע רעש

של אנשים שיכורים ושמחים ומזדיינים

ואתה לא רואה את חוסר ההיגיון

היכן זה מתנגש

כי אתה בסך הכול ילד טוב

שרוצה ילדות טובות

ואני בסך הכול ילדה טובה

(אבל אתה לא יודע)

שעושה מעשים רעים.

- את לא מובנת בעיניי ואני רגיל לקרוא אנשים.

- הרבה אומרים לי שאני לא מובנת ולי זה נראה שאני הכי פשוטה בעולם.

- את ממש לא. בדיוק ההפך. את הכי קשה להבנה שראיתי.

כי הבן אדם האחרון שאמר לי שהוא מבין אותי עזב לי את החיים בסערה חסרת רחמים.

כי ברגע שאתה תבין אתה תשנא אותי.

ואני יודעת שבעצם

כל מי שמבין

בסוף ילך.

תחושת הזילות, היא הצורבת את הלב מהבפנים, חותרת בחוסר רחמים. שולפת ציפורניים חדות וקורעת גידים של הלב שכבר צמחו. מזרזת פעימותיו, מחישה את צעדי המחשבה של המוח. הכול קורה הרבה יותר מדי מהר, ואם בהתחלה הכול נראה כאוסף של דברים אסורים אך נכונים, נדמה כעת שהכול היה מורכב משביבים של טמטום וטפשות.

הייתי כלום בשבילו,

הייתי כלום גם בשבילו,

הפלא ופלא,

אני כלום גם בשבילו.

חוסר הביטחון, הערעור, השקט המייגע הזה ששורר בחדר, הכמעט מסעיר את כל הנפשות הבודדות, כשהנייד נמנע מלצפצף את ההתראה המוכרת. אתה לא מדבר. אף אחד לא מדבר. יופי. אולי הכול לא נכון. אל תוריד לי אבנים מהירח ואל תיקח אותי למסעדות וסרטים ואל תקנה לי חולצות ופרחים. רק תן לי סימן שאני חשובה, זה בסך הכול מה שביקשתי.

מסוג הדברים שקורים שטובים מדי מכדי להיות אמיתיים? הכול זה רק היתולים פרוסים על גבי צירי זמן, כך לפחות קל לבחור להאמין. אני בוחרת להאמין. שרגעים קסומים מתפוגגים בחסות החשכה ושכשעולמות מקבילים נפגשים אנחנו מדברים כאן על מאית שניה. חוסר ההגינות שבעוצמתיות של הרגש גורם לי לרצות לסגת. בהתחלה לא רציתי לעשות שום דבר מלבד לברוח ולאחר מכן שום דבר מלבד להשאר. אני מניחה שהסיבה היא שאין מפחיד יותר מלחדור לתוך הבועה של האוטופיה, גם אם החדירה היא איטית וגם אם מרטיבים את האצבע בסבון לפני. היציאה משם מייגעת כי הבועה מתפוצצת ומותירה טיפות מים ספורות מהולות בסבון באוויר. ולא משנה כמה טוב הריח כמו שלא משנה כמה רומנטית השעה, לפתע זה מתמוסס ואז שוב נותרת התחושה של הריקניות בבטן.

לא רציתי שיעזוב בדיוק באותה מידה שייחלתי לכך שילך, התיימרתי שיאחוז בי חזק כפי שקיוויתי שידו תשמוט את ידי באפאתיות. כל הקצי קיצון האלה מביאים אותי לערפול חושים, לנקודה דכאונית במישור החיים שבה נפגשים כל הקווים של הרגש. הכוח והתשוקה לא מרפים ממני ו-

(למרות שאמרתי לו היום לא לבוא אני רוצה אותו כאן עכשיו מיד איתי).

חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.

אם

היית שואל אותי לדעתי

הייתי אומרת לך לא

חוזה לך ברח

נוס על נפשך

הזהר

אבל

אתה נמשך אליי

כמו מגנט אידיוטי שבשוגג

הצמידו בו צפון לדרום

כמו איזה נמר לטרף

כי לא הבנת

שאני הציידת

כי הקסם שלי מעוור אותך

כי שכחת

שמתחת לקליפות חלקות מאחורי זגוגיות עיניים תכולות

בין מילות פלרטוט שמתלפפות סביב לשון חדה

אין נשמה

אם

היית שואל אותי למה

הייתי משקרת לך

אומרת

אני לא רוצה

אבל האמת היא

שבקרוב

אתה לא תרצה

איזה משחק מזעזע, אכזרי, בין חיים למוות. בין שמחה לאושר ובין אופוריה לגיהינום וזה תופס נדבח כביר בנשמות האבודות של כולנו. איך בכלל אפשר לשמוח באחרית הימים ואיך אפשר שלא לכאוב כשהעולם שוב מהתל בכולם בכל מקום. איך אפשר להמשיך להתעסק עכשיו בכל הזוטות שמסביב? במי מרגיש איזה רגש כלפי מי ומהן בסופו של דבר ההשלכות, איך אנשים מרשים לעצמם לכאוב ולשנוא ולהתרחק ולא לגעת כשהכול כך כל זמני ודינאמי ויכול להשתנות ולהתאדות ולחדול מלהתקיים באופן כל כך מוחלט? איך כל פעם שאני חושבת על עצמי עכשיו אני מרגישה מלכת האגואיזם, נסיכת האנטיפטיות ואבירת האדישות, ובכלל לא מומלץ שאביע רגש כי אין זה ממקומי. הם כולם שבורים כל כך שהפה נשאר פעור והגה לא משתחרר ממנו, מיתרי הקול חרוכים בעקבות דברים מזעזעים שקורים והנשמה מדממת יחד עם אלה שרע להם. קוראים לזה תהליך ההזדהות והוא אף פעם לא באמת עוזר. להגיד "אני מבין" זה שקר שמהדהד בכל פינה, להביע צער לא ישיב את ההולכים ולשדר עסקים כרגיל זה לא במקום כי שום עסק לא עומד לתפקד עכשיו, הכול יקרטע.

זה כל כך עצוב שבשלב זה נגמרו לי המילים.