תחושת הזילות, היא הצורבת את הלב מהבפנים, חותרת בחוסר רחמים. שולפת ציפורניים חדות וקורעת גידים של הלב שכבר צמחו. מזרזת פעימותיו, מחישה את צעדי המחשבה של המוח. הכול קורה הרבה יותר מדי מהר, ואם בהתחלה הכול נראה כאוסף של דברים אסורים אך נכונים, נדמה כעת שהכול היה מורכב משביבים של טמטום וטפשות.

הייתי כלום בשבילו,

הייתי כלום גם בשבילו,

הפלא ופלא,

אני כלום גם בשבילו.

חוסר הביטחון, הערעור, השקט המייגע הזה ששורר בחדר, הכמעט מסעיר את כל הנפשות הבודדות, כשהנייד נמנע מלצפצף את ההתראה המוכרת. אתה לא מדבר. אף אחד לא מדבר. יופי. אולי הכול לא נכון. אל תוריד לי אבנים מהירח ואל תיקח אותי למסעדות וסרטים ואל תקנה לי חולצות ופרחים. רק תן לי סימן שאני חשובה, זה בסך הכול מה שביקשתי.

חודשי הקיץ מעיבים עליי כי הם מסמלים חום ושחרור שאני כנראה לעולם לא אחווה. לעיתים נדמה לי שאני מכורה לתחושה של להיות כלואה ונתונה לשליטה של משהו גדול יותר, וכשמדובר באיתני הטבע אני מרגישה שאני צודקת. אני אוהבת להתהלך במבול בלי מטריה ולקפוא מקור ושהגשם יתערבב עם הנזלת שתתערבב עם הדמעות, אבל זה מותר רק בימים שבהם לא משחתי את עיניי במסקרה שחורה. כשזה מלאכותי זה תמיד נראה לעין ונתפס אפילו במבט הראשון, ולכן אסור לי להרשות לעצמי לזייף. מצד שני כל פעם שאני יוצאת מהבית אני טוענת בפני עצמי בעודי עומדת אל מול המראה הסמוכה לדלת, שהחיים הם רק משחק וכל יום אני יכולה להיות מישהי אחרת. יום אחד אני הפרחה שלובשת מכנסיים שמסתירים רק חלקים נבחרים מהתחת וספק רב אם את כולו וביום שלאחריו אלבש ג'ינס מתחסד וחולצה שבאופן מפתיע תכסה לי את הבטן עד הסוף גם כשמרימים ידיים. ביום א' אפלרטט עם כולם ואוציא לכל הבנות את העיניים וביום ב' אהיה שקטה ואעלם עם הודעות יבשות וקצרות בוואטסאפ ואתן לתשוקה שלי להתבודד לנצח. לפעמים אני כמהה לחיבוקים ארוכים ומהודקים שנפרשים על פני אינסוף מימדים של זמן שאולי יתנו לי איזשהו כוח להמשיך, אבל לעיתים אני רוצה שאף אחד לא יגע בי ונרתעת וזועקת למען הרצון להיות לבד.

האמביוולנטיות שאני צריכה לחיות בתוכה מקשה עליי להתקיים אבל אני אתגבר.

אחרי הכול, עם כמה שזה מוזר ומופלא, יש כאלה שעדיין לא ויתרו עליי.

כולנו שדים כאלה. בחלוף הזמן משהו בנו מתפרץ. לפתע אנחנו לא מסוגלים לזהות את עצמנו, עומדים מול המראה ומבט מיוסר לא מוכר נשלח לעברנו. שיחות עמוקות מפלחות לילות שיועדו להיות בודדים. כמה נפלא זה פתאום להרגיש שבתחושה שלי אני אינני לבד. איך הוא אמר, יש מישהו, ממש עכשיו כשאנחנו מדברים, בקצה השני של העולם שמבין בדיוק מה את אומרת.

לבריחה אינספור משמעויות.

עדיין קשה לקבל את עולם המושגים שלי בנושא, אבל אלו בסך הכול רגשות תמימים, בין עם צפון או דרום או ירושלימה, העיקר הוא לא להיות. המטרה היא להעלם, לשים פס רחב על הצורך לתת הסברים, לשכוח שאיננו לבד בעולם. ללכת בין אנשים לא מוכרים ברחובות ששונים מאלה שבשכונה או בכלל בעיר ובערים השכנות. לטעום בעיניים כל פיסת התרחשות, לספוג את האווירה וכל היוצא בזאת, מבורך כל מה שאפשר לקלוט, מתנה היא כל מה שאפשר להבחין בו. אושר צרוף לכמה שעות.

וכמה נחמד שמישהו הבין.

לכו זדיינו כולכם. תרקבו במיצי השנאה של עצמכם ואז תלכו לחפש תשוקות אחרות. אני לא הדבר הנכון בשבילכם ואני לא דבר נכון באופן כללי. אני מודה שאני טיזרית ואז מתכרבלת בתוך הגופים המגוננים שלכם ומותירה לכם זרוע חשופה ללטף ובושם אביבי להסניף. ואני צווחת בתוך הקירות הפנימיים של המוח שלי שהגיע הזמן להתיישב על הספה כמו בן אדם אבל הראש ממשיך ללכת לאיבוד ולהכביד לכם על השקע של הכתף, ואני רוצה להשאר איתכם לנצח, או לפחות לכמה מאיות שניה ארוכות במיוחד. בא לי שבתוככם תחל התקופה של המנוחה והנחלה, של הבחור שמכירים לסבתא ולא שמנשקים במועדון אפוף עשן ולא טורחים לשאול את השם. אני רוצה לרגע להפנות אליכם את השפתיים ולהצמיד אותן בחוזקה לשלכם למרות שאנחנו מול כולם. אבל זה נעלם פתאום ותוך כדי השחלת עוד משפט אדיוטי אני חוזרת למצב ישיבה זקופה ולא מסתכלת לכם בפנים למשך חמש השניות הבאות. בא לי שתחשקו בי אבל אני שונאת לגלות כשזה קורה. ואני לא מסוגלת לאהוב אתכם אלא אם כן מדובר באהבה אפלטונית תמימה וידידותית שבה אני מלכתחילה חושקת. הלוואי שזה לא היה ככה. הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד לעצמי "הוא מספיק שווה שאזניח למענו את הפלרטוטים של אחרי חצות הלילה ואת ההצמדויות לקיר במסיבות" אבל זה פשוט נראה שבאף אחד זה לא נמצא. אז הבנתי שזה בעצם נעלם בי. לפני כמה זמן הייתי חלק משיחה שעסקה בסטוצים. אני לא מבינה איך מישהי מסוגלת לרצות את זה, טענה מישהי, סטוצים בטוח נובעים מחוסר ביטחון של הבחורה, או שהיא פשוט רוצה יותר מזה, הוסיפה ללא היסוס. כשמחיתי וטענתי טענה נגדית,מישהו אחר הוסיף שודאי אני מדברת כך כי אני אוהבת סטוצים. כן אוף, הנהנתי ואני ממשיכה להנהן בשקט, לא רוצה להרגיש ולא רוצה להקשר ולא רוצה ניתוק ולא רוצה להתחייב לכך שלא אתכרבל בין שרירי הידיים של מישהו אחר ולא רוצה להפסיק לאסוף נשיקות כשאני שיכורה ולא רוצה ולא רוצה. לכו זדיינו.

אבל כרגע אני לבד, כל כך לבד. תחושת הבדידות מוחצת לי את הקרביים, מבחוץ ומבפנים, דומני שכל האיברים הפנימיים שלי עתידים להתפוצץ בזה אחר זה, ולהותיר אחריהם שלולית אבסטקרטית של ריק על רצפת אספלט באמצע הרחוב. נראה שאני כלום ושום דבר, שאין כתפיים המזמינות את ראשי להתרפק עליהן, שאין אמיתות שמותר לי לספר כי אין לי למי. הכול שומם לי. בדקה ההיא באותו היום כשהרגשתי שכולם כועסים עליי ואין טעם לחיות כי גם ככה אף אחד לא מבין רציתי לברוח לחיקו של האלכוהול. במשך כל סוף השבוע שימש לי מפלט מהעתיד המאוס והיותר מדי גלוי לעין, והנה עם תחילת כאב הראש שמסמל את הגיעו של ההאנגאובר אני נותרת להתמודד עם הכול בעצמי. לכי תאספי שברים של כל דבר שריסקת בטעות, רק כי נגעת בו. לכי תחיי ותגלי עולמות מרתקים כשכל מה שאת צריכה לעשות בחיים זה בעצם לטאטא רצפות.

בסיכומו של דבר נותרתי אז לבד, בחסות החשכה, לבנות את ארמונות החול שהתפרקו.

אני בודדה.

לפעמים אני חרמנית ואני רוצה לשלוח לך סנאפצ'אט בחזייה האדומה שלי שאתה אוהב שמכוון לזמן קצר ולשאול אם בא לך לקפוץ לבקר.

ואז בהיה קלה באוויר בועטת אותי בכוח אדיר מימדים שנה אחת אחורה בדיוק ואני נזכרת בכל מה שגרם לי להגיד לך לא מלכתחילה.

בסוף אני נשארת חרמנית עם בחילה.