ומרוב שפחדתי שכולם ינתקו איתי קשר ניתקתי קשרים עם כולם.

ומרוב שפחדתי להתאכזב לא אפשרתי לעצמי שיהיה לי משהו לצפות לו.

זה היה מצב לא הוגן כשהטיחו והעולם לא נתן לי כלים להתגונן.

ובסופו של דבר, ככה זה- כשאתה נכנס להיסטריה אתה כמו עכבר שרודף אחרי הזנב של עצמו.

ותוך ניסיון עלוב משהו לנצח אתה לא מבין שאתה רק מפסיד.

ובעצם החוק החשוב ביותר שלמדתי עד כה הוא שככל שתציית ליותר חוקים ככה הסיכוי שלך להפסיד גבוה יותר. המנצח הוא מי ששובר את כולם מבלי לדעת שהם קיימים.

"בואי, שבי איתנו".

זה בדיוק כל מה שהייתי צריכה.

"אתם. אתם יכולים להיות זוג טוב. מה לא? היא יפה וחכמה מה לא מתאים לך? את יש לך חבר?"

אם האמרה שבכל צחוק יש רק טיפת אמת נכונה אחת למיליון אמרות, הייתי רוצה שהאמרה הזאת תהיה המיליון.

ובחסות החשכה אני מצרפת אליי חברה טובה ועולה על הטיסה ללונדון. אנחנו מגיעות בלילה ומתיישבות במסעדה כשלפתע האמא של החברה מופיעה לנגד עיננו, רותחת מכעס. מספרת שהיא הצליחה לעלות על הטיסה הבאה ולהגיע עד אלינו, ובטיסה הקרובה כולנו נוסעות חזרה לארץ. אנחנו יושבות במסעדה ביתית פשוטה שכזאת שמתעכבת זמן רב בהגשת המנות ולאחר שעה, כשהן מגיעות אנחנו מבקשות מבעלת המקום לארוז אותן ורצות לשדה התעופה. אני ישנה לאורך כל הטיסה, וכשאני מגיעה הבייתה השעון מראה שתיים בצהריים אבל חושך בחוץ ואמא שכובה על הספה בסלון כמעט כמו בכל לילה. איפה היית, היא שואלת. בלונדון, אני עונה בפשטות, את כועסת? היא משיבה שלא ואני הולכת לישון. בבוקר אבא מביע את כעסו. למה נסעת, הוא שואל. כי הייתי עייפה מהכול אבא והייתי חייבת לברוח לאנשהו. אני עייפה ועצובה והייתי צריכה את זה. הוא מביט בי במבט מלא רחמים והולך. כעבור עוד כמה שעות אני רצה אליו להגיד לו שאני לא באמת עצובה, רק סתם, הייתי עייפה אז ברחתי.

הדרך היחידה לחיות את הרגע היא להאמין שיש לך את כל הזמן שבעולם.

(כך למדה אותי השנה הזאת עד כה)

וזה מפתיע איך לאורך כל היום אנחנו בוהים במחוגי השעון בשקיקה, האופטימיים ביננו נועצים מבטי אורי גלר בתקווה להיות, ולו רק הפעם, שליטי הזמן ולקדם אותו. אנחנו רוצים להושיט יד אל השמש בתנועת גריפה, לגרור אותה על פני כיפת השמיים לכיוון הים, ושם להותיר לה להתבוסס בין גווני כחול-אדום-צהוב ולהשתהות לנוכח פאר הטבע הצבעוני הנגלה לעיננו. בשעה שגווני כחול ושחור צובעים את האווירה אנחנו משערים שהחלק הקשה מאחורינו. אבל השעות המרות באמת הן אלה שלאחר בין הערביים, שכן באיזור הדמדומים עוד נותר מקום להטיל ספק בזמן שבזבזנו בלעשות כל דבר אחר חוץ מלהנות. בשעות הלילה כאשר הסהר הוא זה המעטר את אפלת השמיים, בוהק בחוורונו, השדים הפנימיים מתעוררים לחיים, מוצאים את מקומם בין הסדינים ומתבייתים בין המחשבות. האימה מגלה את פניה האמיתיות והן מסנוורות כמעט כמו השמש עצמה, מנסות למגנט אותנו ולגרום לנו הלהתמכר לתחושה. אז נביט לחלון ונצפה בקוצר רוח לזקיק של אור, קצה השמש שיתן לנו קורטוב של ציפייה לקראת היום החדש. כל משאת נפשינו היא שהלילה יעבור, ונבטיח לעצמנו שמחר יהיה זה שונה.

"... אז כשמפשיטים אותי פיזית אני לובשת במהרה את כל המסכות שאני מוצאת בכיסים המקומטים. מחפשת אחר מחסום הולם שיגן מקירוב לבבות וגופים, טלאים של בעתה ממלאים את קירות נפשי ואני קטנה וחלשה, ולא אמיתית כמו הילדה ההיא שרצית".

(ולכן הלכת בסוף)

ואת מחשבותי לפתע קוטעת הרוח שנושבת בניגוד לכיוון ריצתי

ואני פוערת פי מנסה לשאוף אותה. מעין "אוויר חינם" שלא צריך להתאמץ כדי להחדיר לריאות.

הרוח נפסקת ואיתה גם האופוריה שחולפת כהרף עין בכאב המאמץ.

(נפלא אבל, הכול נפלא)