אתה רוצה אותי. איזו מן בדיחה נהדרת. אתה תתפלא שאני מתקשה להאמין? אולי תחבק אותי מאחורה ותלחש מילים של אנשים שמרגישים ואני לא אבין איך אתה עוד לא מנסה להאבק לי עם הכרס של החזייה. מה, לא לזה קוראים "רוצה"? זה מעניין לחשוב שיש לך מפרט רחב של רגשות עמוקים יותר להציע, אתה נראה לי קצת לא רגיל. בגלל זה אמרתי לך כן. איך אני אתמודד איתך בכלל, אתה מכיר חצי מהצדדים האפלים שלי עוד מלפני שפתחתי את הפה. אני מפחדת, לא יודעת, להשתתק מולך ולקפוא. אני מפחדת כשאומרים את המילה דייט או לצאת או אהבה.

בוא, בוא נתעסק בתשוקה, למה לא? זה ממש קל, זה תופס תמיד את העיניים של כל הבחורים במועדונים שאני מסתכלת עליהם כחתיכות בשר. גם הם עליי ואם יוצא אז גם איזה אחד מצמיד אותי לקיר, נושך ואז הולך ממשיך לרקוד. גם אני ממשיכה כי תבין, ככה אני מכירה את זה וזה ממש כיף להשתרמט קצת במאורות השחורות שבהן אף אחד לא שופט. בעולם שלי הכול נורא ליטרלי ואצלך הכול מופשט, אני הולכת לאיבוד בין משמעויות ותרה אחרי הרדוד ביותר בעוד שאתה תבחן נקודות מבט בחדות עין עד ליסוד ותסיק מסקנות שלא תצליח להביע במילים.

טוב, איפה היינו?

אה, כן, אני רוצה גם.

כולנו שדים כאלה. בחלוף הזמן משהו בנו מתפרץ. לפתע אנחנו לא מסוגלים לזהות את עצמנו, עומדים מול המראה ומבט מיוסר לא מוכר נשלח לעברנו. שיחות עמוקות מפלחות לילות שיועדו להיות בודדים. כמה נפלא זה פתאום להרגיש שבתחושה שלי אני אינני לבד. איך הוא אמר, יש מישהו, ממש עכשיו כשאנחנו מדברים, בקצה השני של העולם שמבין בדיוק מה את אומרת.

לבריחה אינספור משמעויות.

עדיין קשה לקבל את עולם המושגים שלי בנושא, אבל אלו בסך הכול רגשות תמימים, בין עם צפון או דרום או ירושלימה, העיקר הוא לא להיות. המטרה היא להעלם, לשים פס רחב על הצורך לתת הסברים, לשכוח שאיננו לבד בעולם. ללכת בין אנשים לא מוכרים ברחובות ששונים מאלה שבשכונה או בכלל בעיר ובערים השכנות. לטעום בעיניים כל פיסת התרחשות, לספוג את האווירה וכל היוצא בזאת, מבורך כל מה שאפשר לקלוט, מתנה היא כל מה שאפשר להבחין בו. אושר צרוף לכמה שעות.

וכמה נחמד שמישהו הבין.

אם

היית שואל אותי לדעתי

הייתי אומרת לך לא

חוזה לך ברח

נוס על נפשך

הזהר

אבל

אתה נמשך אליי

כמו מגנט אידיוטי שבשוגג

הצמידו בו צפון לדרום

כמו איזה נמר לטרף

כי לא הבנת

שאני הציידת

כי הקסם שלי מעוור אותך

כי שכחת

שמתחת לקליפות חלקות מאחורי זגוגיות עיניים תכולות

בין מילות פלרטוט שמתלפפות סביב לשון חדה

אין נשמה

אם

היית שואל אותי למה

הייתי משקרת לך

אומרת

אני לא רוצה

אבל האמת היא

שבקרוב

אתה לא תרצה

איזה משחק מזעזע, אכזרי, בין חיים למוות. בין שמחה לאושר ובין אופוריה לגיהינום וזה תופס נדבח כביר בנשמות האבודות של כולנו. איך בכלל אפשר לשמוח באחרית הימים ואיך אפשר שלא לכאוב כשהעולם שוב מהתל בכולם בכל מקום. איך אפשר להמשיך להתעסק עכשיו בכל הזוטות שמסביב? במי מרגיש איזה רגש כלפי מי ומהן בסופו של דבר ההשלכות, איך אנשים מרשים לעצמם לכאוב ולשנוא ולהתרחק ולא לגעת כשהכול כך כל זמני ודינאמי ויכול להשתנות ולהתאדות ולחדול מלהתקיים באופן כל כך מוחלט? איך כל פעם שאני חושבת על עצמי עכשיו אני מרגישה מלכת האגואיזם, נסיכת האנטיפטיות ואבירת האדישות, ובכלל לא מומלץ שאביע רגש כי אין זה ממקומי. הם כולם שבורים כל כך שהפה נשאר פעור והגה לא משתחרר ממנו, מיתרי הקול חרוכים בעקבות דברים מזעזעים שקורים והנשמה מדממת יחד עם אלה שרע להם. קוראים לזה תהליך ההזדהות והוא אף פעם לא באמת עוזר. להגיד "אני מבין" זה שקר שמהדהד בכל פינה, להביע צער לא ישיב את ההולכים ולשדר עסקים כרגיל זה לא במקום כי שום עסק לא עומד לתפקד עכשיו, הכול יקרטע.

זה כל כך עצוב שבשלב זה נגמרו לי המילים.

אני שותה שוטים של קפה בשביל להתעורר

ובולעת כדורי שינה כדי להרדם

ומפרקת בקבוקי וודקה כדי לשכוח את החרפה

של כל הכימיקלים שמוחדרים לי לנשמה.

הם מונעים ממני את הצורך להתרכז כדי ללמוד

ואת המחשבות הארורות של לילה כשמתהפכים מצד לצד

כל הכימיקלים האלה

הכול חוקי הכול חוקי

וגם אם לא אז אין בררה

הם היחידים ששם בשבילי.