ביקורת עצמית זה בסדר, יש שיאמרו שאף בריא. ביקורת מהסביבה זה מותר, ואולי גם כדאי לפעמים.

אבל כשהכול בא ביחד, ומנחיתים מכה אחר מכה, נוצרת ערבוביה שלמה וכאוס מטורף, החושים מתערפלים בזה אחר זה, מנגנון ההגנה מחל בפעולתו חסרת התועלת.

עם הזמן זה כבר מפסיק לכאוב. זה מעיד על כך שהביקורת חרוטה עמוק. מדי.

זה בטח מחמיא להם לאנשים האלה, שכאשר אני חולפת על פניהם אני מסובבת את ראשי לאחור בכיוונם, סוקרת במבט שני. אלו בדרך כלל נשים לבושות במחלצות אופנתיות שהייתי רוצה לעצמי, או בחורים שהם תאווה לעיניים, ילדים קטנים מעוטרים חיוך מלאכי, ולפעמים אנשים שדומים למישהו שאני מכירה. זה בטח מפעים בהם את רפלקס החיוך.

אני יודעת שלי זה עושה משהו. כשאני חולפת על פניו של מישהו ומאתרת אותו בזווית העין מפנה את ראשו לכיווני ובוחן אותי פעם נוספת. זה גורם לי להרגיש שאני שווה משהו, שאני שווה מבט שני.

אתה חולף על פני מישהו כהרף עין כשהמסלול שלך ושלו משתלבים לפתע והבעת הפנים שלך משקפת בדיוק את המחשבות שצצות לך באותו רגע.

ופתאום שני עצמים בעולם הזה מתייחדים למאית שניה משותפת בחיים. איך דרכים מצטלבות וקשרים נרקמים ונפרמים והכול בלהט הרגע המכושף שאין שני לו.

הכול נשמע הרבה יותר טוב בראש ומתקוצ'ץ' כשהוא עולה על הכתב.

אבל גם בזה יש קסם כי מחשבה שנוצרת ומתבשלת במוח ואפשר להגדיר אותה בדרך מושלמת כל כך מרחפת לה לעבר הלא מודע ונמחקת, ומה שנשאר הוא רק התחושה העילאית קצת שהיא גרמה לך להרגיש.

שם, דווקא כשרנה סרבה להצעה לדייט של קאקורו וטרקה לו את הדלת בפרצוף, הכול נעשה מטושטש פתאום ותחושה כבדה אפפה את האוויר. כישלון האהבה מפיח בי כאב, והוא, כך מסתבר, עוצמתי הרבה יותר מהכאב של המוות עצמו.

ואני רק יכולה לאחל לעצמי שביום מן הימים יהיו אנשים שיאהבו אותי מספיק בשביל להתקשר לילדים שלי מדי יום ביומו, לשאול מה שלומם ואיך הם מסתדרים, ולהציע ארוחת ערב חמה או מיטה זרה אך מוכרת לישון עליה, בזמן שאני אעביר את זמני בנעימים במדינות יגוסלביה לשעבר.

יום אחד אפגוש אותך בצומת הדרכים שהחיים יזמנו לנו וקמצוץ של תקווה ידחוף אותי להוכיח לך שהשתנתי עד לבלי הכר.

הלוואי שזה יהמם אותך עד שלרגע אפילו תקפא במקום.

הלוואי שאספיק לברוח לפני שתוציא עוד מילה.