הוא ישב תחת צילו של עץ הפיקוס המלבלב ונשען על גזעו העבה והמסתלסל.

ציפורי שיר בצמרת העץ העתיק צייצו בהרמוניה, והנער נפעם משירתם הצחורה והאזין להן תוך קריאת ספרו.  השמיים היו צבועים בצבע כאבן הטורקיז ונראו כאין סופיים למתבונן מלמטה, ענני נוצה דקיקים היו מפוזרים ברחבי הרקיע ונעו באיטיות עם רוח האביב הנעימה, היא בידרה את שיערו בעוד הוא עוכב אחר עלילת הספר בערנות מלאה על מנת לא להחמיץ אף פרט, ולא את הקטן ביותר, הדבר הקטן ביורת עלול להיות המכריע.

הוא קרא את הספר  "היום הארוך ביותר"  אין ספור פעמים, אך מעולם לא נמאס עליו. זה היה הספר האהוב עליו ביותר מכל הספרים בעולם ותוכנו לא התיישן מעולם מבחינתו.

הוא תמיד קרא את הספר באותו מבט מתוח המצפה להמשך ובאותן תחושות חרדה וירא בעת קרבות עכובים מדם, הוא הביע עצב עם מות דמויות הספר, צהל על הניצחונות הקטנים והופתע כל פעם מחדש מן הסיפור שבטח יכל לספר יותר טוב מכותבו...

לא חלף זמן רב והילד גדל והתבגר, הוא גויס לחייל הצנחנים והיה לסמל בחטיבה בעת תקופת המילואים במלחמת ששת הימים.

ביום פרוץ הקרבות בוטלה הצניחה המתוכננת לסיני לכן חטיבתו עלתה ירושלמה.

בבית הספר לשוטרים פרץ קרב ופגז מרגמות התפוצץ לידו, יאיר נפל בשישי ליוני בשנת 1967.

יאיר קבור בהר הרצל בבית הקברות הצבאי ואחיו הוציא ספר לזכרו.

אך הדבר המעניין הוא שספרו האהוב מדבר על הפלישה לנורמנדי שנערכה ביום הארוך ביותר בשנה - השישי ליוני - היום בו נפל.

היום הארוך ביותר בשנתו של יאיר, ישאר ארוך לנצח.

אינני מכירה אותו, את יאיר, קרבתי היחידה אליו הוא נוכחותי בטקס מידי שנה,

אבל מכל הסיפורים ששמעתי על חללים, הוא נגע בי ועניין אותי יותר מכל.

אחיו דיבר עליו בצורה כל כך יפה ומרגשת שרציתי לקום מהכסא ולחבק אותו.

היה טקס כל כך עצוב..