בפעם האחרונה שיצאתי לחפש כוכבים חדשים, הירח נשבר. חתיכות קטנות של אור נמעכו תחת כפות רגליי וקולות של שברים רכים עלו לעומק תודעתי. אלה היו נהמות חרישיות של כאב. אנקות של חיה פצועה, המבכה על הסוף. החושך הגדול הלך ונפל, המשיך ומשך את המכחול המסורבל על פני התמונה שראיתי מבעד לעיניים. הלכתי שדוד, הלכתי אבוד, ולא ראיתי את הלב הגדול שנצבט למולי. עד היום איני יודע אם היה הוא שלי. לעולם לא אדע.
אלוהים, אני נחנק. אני מחפש אותך ונחנק. החושך הזה חודר לעצמות שלי, לנשמה שלי, עד לגיד האחרון. אני מנסה לחשוב על התחלה בכל כוחי, אבל נשאר יחף על החוף. יחף ומכווץ. אולי המראה הגדולה שתלויה מתחת לשמיים - מחכה לנס. כמוני. שיעלה כבר השחר הטרוט הזה - וישחק איתי באור וצל. הייתי רוצה שתעמדי מולי עכשיו ותהיי השחר בעצמך, בזמן שהאמיתי שוכב מעוייף בתוך המים.
לא מסיימים מכתבים כאלו, נכון? עם בתודה, או בתודה מראש, או שלך. כי אני לא שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
