לילות ארוכים של תפנוקים ומעדנות, מכווצים בינות כאב וחום.

חלומות של בהקיץ מתכופפים מתחתיי, והשמיים הגדולים עוטפים אותם קרוב.

לא יכולתי לבקש אחרת, פשוט כי חיוכים נמסים תמיד היו הנשימה האחרונה שלי,

בכל רגע אחרון

שהפך לראשוני ראשונים.

מילים בשפה שאני לא מכירה מתנגנות לי ברקע. יש בהן חן וטוהר,

ובעומק ענייני - נמצא

אתה.

"לך.

כשתסגרי עשרים ושלושה חורפים, אולי תביני משהו חדש על העולם. על החיים, על בני האדם. ודאי תהיי ישובה מעונבת, מחייכת חיוך מנומס - ומסמנת לציפיות, בחצי פה, להכנס מתחת לשטיח. אני כמעט בטוחה. משהו בציפייה הטבעית, הפנימית, העמוקה - והכמעט ילדותית, ותתחלף בצבעים של מבוגרים אמיתיים. 

את לא נשואה,

אין לך ילדים

ואת לא גוויה רפה.

כל ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי עכשיו בנוגע לזה, יתכלו עם הרוח עד שאגיע אלייך. את, כמו שאני מכירה אותך, תעמדי מול חייך ולא תביני מה כבר השתנה. כולן מסביב ודאי לבשו כבר לבן, השמינו והתרבו להנאתן, ואת, בטח חיה את חייך - רחוק מכל זה. אם לומר את האמת, אינני מצליחה לשער מה יהיה לך בגיל עשרים ושלוש, מאחר וכל רצונך אינו יכול להתקיים בתוך המסגרת הצפופה שהיא את. את כל כך הרבה צבעים וריחות ושירים, כל כך הרבה ניגודים, ועצב, ותקווה. את פרח לא מוגדר, אני מוכנה להתערב, גם היום. עוף חול מרהיב ומוזר, שחי בין הצללים ומצייר על קירות.

את, עם האמיגדלה המוגדלת שלך, בטח מתפגרת שם. עומדת בהולה מול כל מה שחשבת שיהיה לך, בידיים ריקות. תמימה, צעירה, זקוקה לאהבה וחום. סולדת משקרים ועוויתות, מתרחקת ממחזות שווא. משחקת בין האבצעות עם כל האשליות הגדולות שאחרים סרגו, ותוהה על קנקנן. את ודאי עדיין לא כמו כולם, מהסיבה הפשוטה שכולם מוגבלים או נכים, ואת רק בשגרונך. שיגעון שאני רואה מכאן.

את לחש הקסמים האחרון בחוברת שאנשים מפחדים לקנות. כן, כולם הפכו סקפטיים בכל הקשור למציאוֹת נדירות. את נשיקה מרפרפת. את חלום השוחה בתהום הנשייה. כן, בטוחה. הייתי מציעה לך להניח לכל הנשים שהן אינך, ולהתרכז באישה שהיא את. את. את; המאמינה, השקטה, אמנית הנפש. את - המסורה, הבודדה, הציפור הפגועה. את! היפה, הארוכה, המחוספסת בקצוות.

הביטי בעינייך בכל פעם שאת רוצה להבין מדוע את כזאת. כך תוכלי לראות איך מתת מאהבה, ונשרפת מבושה, ולא הסכמת להתפשר. הן תספרנה - שאת בעצם הפייה בדמות של הזקנה, שנשארה לישון בחוץ. כן, רצית לדעת נשמה טובה דיה - שתתאהב באמת, בתוכן, בָּליבה - אבל נותרת תלושה ורחוקה. איני שונה ממך היום, ואולי זה מייסר אותך במידה כזו או אחרת.

אז לא. ככל שאני חושבת על זה יותר כעת, אני בטוחה. את לא רעיה ולא אם, פשוט כי הכאב בעולם הוא גדול ורחב - כמו מלאי הנושמים שאינם משתלבים בך. אינך רוצה להביא חיים לעולם כל כך מת. אינך רוצה לקשור גורל עם אדם שלא צפית בו כועס, רוטן, שמח, רותח. בבית, במשרד, בחצר, במיטה.

אל תפקפקי! יש בך די. אין הלך חייך מעיד על איכות קיומך. החופש הממכר הזה שמקנה הבדידות - מוכר לרבים. האם את מאוהבת? האם את נוהגת? האם סיימת תואר? האם התנשקת, השתגעת, הזד... - 

אל תגידי לי 'ששש'. אם את אומרת לי 'ששש' - את מי שאני היום. אל תגידי לי 'ששש!'.

בסופו של היום,

אני רוצה שתתכסי בשמיכה שאיש לא סרג ולא ארג ולא תפר לך. אני רוצה - שתניחי את הראש ותהיי בטוחה שאת הוא יופייך. שגורלך בידייך. שנשימותייך נצרכות. אני רוצה שתחשבי - על כל החלומות שזנחת במגירה, ותקומי להגשים אותם. אחלי לעצמך, מכל הלב, אהבה כנה. אינני מדברת על אהבת הזולת או אהבה מצד הזולת. אני מדברת על אהבה שלך את עצמך. אחלי לעצמך - כח. כח לקום וללכת כשצריך, או להתעקש ולהשאר כשצריך אחרת. אחלי לעצמך אורך רוח. שלווה. תקווה. קבלה עצמית. אחלי אושר. היי מאושרת. גם בלי טבעת על האצבע או בקצה הוואגינה, את צריכה להיות מאושרת. אחלי לעצמך לחוש נחוצה, חיונית ובהירה - בחייך שלך. את הכי הרבה שיש לך. העריכי! אמרי מה חסר לך! הסבירי מה כואב לך! הצביעי על רצונך! גלי איך ניתן לשפר את יומך! ו, השאירי מקום לחבק אותך - במציאות עצמה.

אני רוצה שתשאלי אותך, היום, מה יש לך שלי אין.

אם עוד לא נסעת, אני מקווה שתסעי לסדר לנו עתיד."

לך.

אני לא יודעת מי את, או מה עליי לכתוב לך.

הזכרונות שלי מהתקופה שבה הייתי את, אינם בשלים לשליפה ולא אוכל להתעמת איתך. 

אני מותשת מכל המילים שלך, ולא רק כי הן מאוד קרובות לחיי שלי היום. 

אני מאחלת לעצמי נחת, ומקום טבעי ומוגדר בעולם. חלומותייך האמיתיים והעמוקים ביותר - הוגשמו במלואם.

אין בדעתי להשקות את התפאורה, או הצרכים שהעולם הגדול מחדיר במחט תת עורית.

בטח היית שמחה לדעת, שאני לומדת. לומדת לחיות. קצת מוזר, אפוא, לעשות את זה בעולם שבו החיים מתחלקים לקבצים במחשב, אבל יש לי איזה מושג לאן אני רוצה להגיע. 

כבר טוב, אני משערת. כבר טוב.

יש לילות מחשמלים שבהם אני שומעת נעימות של איגור קרוטוי, וכמעט נוגעת בכוכבים.

הגאונות הצרופה ממלאת את חדרי, מיטתי ולבי. יש משהו מדהים בתווים המסוגננים האלה, שחודרים את העצם.

יש שעות מביכות, שבהן אני מדברת בשפה חשוכה, ואתה צועק, עד שאני מכסה את האזניים, אוספת את החפצים ומתכסה מתחת לשמיכה הצבעונית שלי.

יש שניות זוהרות כאלה, שבהן אתה חולף בלי שום קשר לקיומך במחשבותיי תמיד. כשאני רואה שמיכות חמימות, כשאני פוגשת סטודנטים מתחומך, כשאני רואה זוגות צעירים מחזיקים ידיים, כשאני שומעת את השם שלך במקרה. כשאני מדליקה את הנייד עם ציפייה קטנה כזאת. כשאני מביטה במראה ותוהה איך השמלה הזאת עליי. כשאני נכנסת לסקייפ. כשאני נכנסת לפייסבוק. כשאני יושבת באוניברסיטה. כשאני חושבת על חיי.

יש נגיעות רכות,

ויש שפשוף גס.

אני לא יודעת אם אפשר להתרגל למעבר החד ביניהם, לעתים.

מתקרבת לחלון הזכוכית, ובוהה בשום דבר.

מכתבים בלי כתובת מפוזרים בחריצי מיטתי, כמו פירורים על רחבי הצלחת.

הבאת עליי את הצללים, ואני שוקעת אל תוך דממה מרעישה, 

מהוססת.

העולם האפור הזה חירש ופיסח,

ואני שרה לו שיר שלא ידעתי שאני זוכרת. 

זו בדיוק אותה תמיהה של גיל החצי, שחלף והתרחק אל מעבר לאופק.

עתה דומה שהיום המתקצר -

מקצר את נשימתי,

והירח העגול - 

מקמר את חדוות חלומותיי.

רצוני להגיע למתג,

ולכבות את האור.

לא חייבים להתפשט.

לפעמים אני היא,

והיא שקטה ומרפרפת.

היא יושבת על המזח, והשקט שלה - 

כל כך נוצץ.

הוא נשי,

עמוק.

מן שקט מבוגר.

לפעמים אני היא,

והיא בטוחה בעצמה.

היא מחליפה בגדים עם

דלת פתוחה,

בלי לחשוב הרבה.

היא לא מחזירה אור,

אבל רואים בה.

היא לא צריכה לדבר הרבה,

היא לא מדברת בכלל.

היא גבוהה ומסופקת,

והיא חושבת על החיים, ועל

עצמה.

לפעמים המבט שלה עמוק וחלול,

והיא מחייכת לתומה 

במסדרון.

ואני היא.