ואז אני מאבדת כיוון,

כאבים עזים בבטן.

יש ריח של ריקבון, שמקורו אין.

אני חולפת בין החדרים שהשארתי נעולים, כשעוד פחדתי

להסתכל.

אני עומדת עכשיו מול הים הגדול, ומתכננת תכנונים מרחיקי

לכת. 

נשימות של לפני השינוי.

הלילות גדושי הירי מכוונים אותי למקום אחר, לנקודה רחוקה.

הלב שלי בוכה מתוך שינה כי אתה בועט בי במהירות הקול. הפעימות שלי זריזות.

אני כבר לא זקוקה נואשות לחיבוק החם, כי אם להגנה הפשוטה. לידיעה הברורה שאני יכולה להתפרק עכשיו, שיש מי שיקדיש לי סבלנות ויחבר חרש.

לא צריך לדבר, לא צריך לנשק. לא צריך לחמם את הידיים. 

רק לחבר.

עתה העננים כבדים והגשם מט לנפול. אני מתכסה בפרווה של כאילו, והעולם כולו מוטרד מכל ליבת הפיצוצים בסוף העולם.

נדמה שהרוח השובב מחלק נשיקות לשני הצדדים, והחלומות הכי פרועים שהיו בי אורחים - מרימים מעליי את הידיים.

הבשר נגמר. 

בתוך ארון המתים אני שוכבת, ערה. 

השמים שמעליי זרועים כוכבים, ואני תוהה בלבי אם אפשר, תאורטית, לנגוס בענן.

שפלות הרוח שאמונתי מבקשת ממני, מהווה הדום להגבהת כל פחדיי.

החטאים שלי רבים עכשיו, אני יודעת. ומה אם אין בי כל רצון 

להטהר?

ומה אם רצוני להטהר, אולם שק האבנים שאני סוחבת על הגב - מכביד עליי להגיע

למעיין?

ועתה, אני מסתובבת בין קברים, ארונות מתים ממש. מחפשת את הקבר הישן הזה שלא

מדבר. שלא 

פוצה.

ואמנם, כולם כל כך רועשים. כולם מטיפים לי ומטיפים. 'הצילי את נפשך, הצילי את

רגלייך'. 

הנשמות הגדולות והקטנות, המכובדות והמצומקות, עוקבות אחריי בעוד אני מתהלכת ביניהן,

והן מתפללות עליי,

ומתפללות,

ואני קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.

החלון המוצב מעל מיטתי, לא זע במהלך אמש. חשבתי שאתעורר במקום אחר, בעולם אחר, ביום אחר, אולם עתה אני בחדרי, בדיוק במקום שבו נרדמתי מכווצת אתמול, קצת אחרי חצות. התריס מגולגל כמעט לגמרי, ורק שמיים אפורים מציצים אליי מן החריץ שעוד נותר. ריח אותנטי של גשם ממלא את מעברי הנשימה שלי וצלילי המטוסים ברקע לא חדלים. אני זוכרת את הסיבובים שעשיתי מסביב לבית הספר שלי, עוטה על עצמי מעיל שגדול עליי בכמה מידות. אף פעם לא נטמעתי בנוף, תמיד זיהו אותי. תמיד ראו דרכי. אף פעם לא נחשבתי טיפשה או קלת דעת, תמיד חיפשו את מילותיי. שרטתי בכל הזדמנות. העולם הגדול איים עליי כל העת. הייתי נערה רגישה ואבודה שלא הצליחה למצוא לעצמה מקום ביקום. הייתי הבחורה הזאת שאי אפשר היה לנבא לה עתיד, אי אפשר היה לנחש מה אעשה ואיך. אף פעם לא כמו כולם. אף פעם לא דומה.

היום אפרורי ואין שמש. ערפל כבד מכסה את העיר, כשמדי פעם נשמע צליל אזעקה משתק. אני מהלכת בין החדרים שבביתי, מחפשת משהו שמזכיר לי את חגיגות יום הולדתי משנותיי המוקדמות. הכל השתנה כל כך, הכל אחר. אפילו החיוך של אבא השתנה. רק החלונות נשארו במקום, רק החלונות נעוצים בבסיס החזק הזה של מה שהיה ומה שיהיה. אני אוהבת את החורף. אני אוהבת את השקט, והצבעים השדופים, אני אוהבת את היצירתיות שלי בחורף. אני אוהבת לשקוע מתחת לשמיכה ולהתמכר לדקות הארוכות שעוברות בלי ייסורי מצפון על שאיני עושה דבר מלבד זה. 

אני חושבת שגדלתי קצת. שיש חיים מאחורי הגיל החדש. יש עבר. יש משמעות.

זה נובמבר סגרירי ועמוק, 

ואני זכיתי.

תודה לנמצאים בחיי, שחיממו לי את החורף.

תודה לאיש האהבה שאיתי.

יום הולדת שמח.

שנותיי הצעירות הן מיצג של חלומות, נגיעות של כיסופים. 

אני מעלעלת בצרכיי ובכל החריצים שמתפתלים על פני גופי, ותוהה מה יהיה על חיי.

הן אני אישה שלמה ומסועפת, הזקוקה לקורת גג ולחום גוף, למציאות שוקקת.

היכן אשיג אי טרופי קטן משלי, אי שעליו מרוצי אהבה וחיוכי ילדים.

האם אוכל להתממש עד תומי, בעודי גוזרת ומדביקה עוד ועוד אנקדוטות של חיבור?

כל הטוב שבחיי, עולה עתה אל קצה גרוני, ואני עומדת במעלה צוק - ומכסה את השמש הרחוקה בכף היד שלי.

אני ציפור שמחוברת לרוח, ממריאה ונוסקת, משנה כיוון, לא מסתכלת למטה.

אני מפוצצת בדופמין, וכל הווייתי גועשת בתוכי כבר חודשים ארוכים.

לעתים איני יודעת, האם אני במקום שבו עליי להיות.

אם אסיים פצועה על גג במקום לא מוכר בלי לדעת את הדרך למטה, 

אני יודעת שלא אתכסה ואשן. אעשה חור בתחתית ואתגלש, או ש

אקפוץ.